"משה, בוא לאכול", קראה לי חברתי היקרה מהחדר הסמוך. האמת, שממש רציתי להצטרף אליה, ולא בשל האוכל ה"משובח" שהכינה עבורי, אלא כדי לקחת הפוגה מלימודיי המתישים. מבחן הבגרות ההולך וקרב במתמטיקה גזל ממני כל זמן פנוי, משקלי ירד בצורה מפחידה, וחברתי איימה לזרוק אותי אם לא אקדיש לה תשומת לב, ואם לא אקבל ציון מספק במבחן. קצת סותרת את עצמה, חשבתי לעצמי, אך זה עדיף מאשר שתסטור לי ליד אנשים במכולת השכונתית כאשר לא אחשב נכון את כמות השקלים שהבאנו ויחסר לנו כסף. בושות.שמי משה, כפי שחלקכם הבנתם, וחלקכם הטיפשים לא ממש, ואני ממש מתקשה במתמטיקה. כבר מגיל קטן, בעת שלמדתי לספור מאחד עד עשר, חיפשתי את ההיגיון בבחירת השמות למספרים, ומשלא מצאתי- התחלתי להשתולל כמו ילד שלא מבין מדוע קראו למספרים כפי שקראו. בתור אדם הגיוני, התעסקתי בתפל, וכבר מאז נאלצתי 'לרדוף' אחר הכיתה בחומר הנלמד, עד אשר התנשפתי בכבדות באחד מן הימים. אכן, לא הייתי בכושר. ככה זה כשהוריך מנהלים מסעדה לא בריאה בעליל ואתה מבלה שם את רוב שנותיך כתינוק-ילד-נער-מתבגר ובעתיד כבוגר-מבוגר-זקן-קשיש-ישיש. זה הכביד עליי.כעת, בהווה, כלומר- בימינו אנו, אני לומד אל הבחינה המרושעת מכל אשר כוללת אותיות רבות, סימני שאלה, מספרים, נוסחאות, ואף צורות מרתיעות אשר מופיעות לך בסיוטי הלילה הגרועים ביותר שבן אנוש אי פעם חלם. משולשים, מרובעים, ועוד יצורים מפחידים, רדפו אותי עד אשר צרחתי מתוך שינה 'די לחימוש!' כשמחומש אחד איים לגזול ממני את חיי במכות איומות ונוראות מצלעותיו הרבות. אפילו סיוטיי הקודמים, שכללו את תפיסת אמי בוגדת באבי עם שימי תבורי, לא נראים רעים כל כך פתאום.החלטתי לפתור מספר תרגילים. הראשון היה על פרבולה עצובה ושמחה. כיצד ניתן להישאר שמחה נוכח הימצאותך בספר עבה של בני גורן התחמן? לא אבין לעולם. הבטתי בפרבולה העצובה והתחלתי לבכות יחד עמה. ניכר כי היא חשה זאת ועצבותה גברה. בכל עמוד גיליתי עוד ועוד עצובות שכמותה. מסמך אנושי מזעזע. חברתי הביטה בי ותרמה לי חיבוק ענק. "אל תדאג מתוק שלי, אני בטוחה שאם תפתור את התרגיל, הן תהפוכנה לשמחות. בוא, אעזור לך". השבתי לה שאין לי מושג כיצד פותרים זאת, ויש סיבה לכך שנכשלתי כל השנה. "הן תישארנה עצובות לתמיד", אמרתי כשדמעות בעיניי. לעתים איני יודע מה היא עוד עושה עם יצור בכייני שכמוני.
חברתי היקרה, ששמה הוא המורה מיכל, עזרה לי בכל השיעורים. ניסתה לפחות. בשל היותי אידיוט גמור, ובשל היותה מבוגרת שווה ופדופילית, כל שהתרכזתי בו היה מחשופה הלא זעיר. השלב הבא היה ללמוד על משוואות עם נעלמים. היא פתרה ופתרה בהנאה מטורפת, ואני- לא הבנתי דבר. "מיכלי, אני לא מבין דבר", אמרתי במפתיע. "גם בשיעורים שלי אתה לא מקשיב, וגם כאן! אני לא יודעת מה אני עוד עושה אתך. יש לך מזל שאני חובבת קטינים מושבעת". החלטתי לקחת את עצמי בידיים, וכנראה שהיא החליטה את אותו הדבר, מכיוון שנשאה אותי אל חדר המיטות למטרת רגיעה לא רגועה כלל וכלל.
יום לאחר מכן, התחלתי להתמודד עם הכל בצורה רצינית. המחומש האיום והנורא הופיע מולי, ולמרות שנעץ בי מבט מאיים ואף קילל בשפתו הייחודית, לא נבהלתי והתחלתי לחשב את זוויותיו במהירות. כאשר פתרתי בהצלחה את התרגיל, היה ניכר עליו שהוא לא מבין מאיפה זה נחת עליו. מכה נוספת נחתה עליו כשהעברתי חמישים דפים שנחתו על פניו. אין זו אשמתי שהאלגברה נמצאת בחלקו האחורי של הספר. משוואות רבות נפתרו, זוויות חושבו, קטרים, היקפים, ושטחים קיבלו משמעות, ואני שמחתי בחלקי, שכלל אגו הולך ותופח, וחברה בת 38 המעניקה לי פרסים רבים וסוטים בתמורה לשיפור שחל בי. הכל היה מוכן לרגע הגדול, בו מחברת הבחינה תופיע מול עיניי הבוחנות.
כשהגיע היום הגדול, לבשתי חולצה לבנה אשר עליה הודפסו תמונות של מספרים, ולא מהסוג המתמטי. חשבתי שזה יעזור לי לזכור. טעיתי. השאלות היו קשות מדי, מוחי קדח, וחולצתי כוסתה בזיעה קרה, אשר הגעילה את חבריי לכיתה, ואף את הדמויות שהופיעו על חולצתי השווה. למזלי, הכנתי שליף מבעוד מועד. לרוע מזלי, הוא עסק בבחירות לכנסת. כמה טמטום בבן אדם אחד, חשבתי לעצמי. ניסיתי לפתור אך לקיתי בתסמונת השכחה. כל שיכלתי לחשוב עליו הוא על מיכלי שלי בזוויות שונות ומשונות. 90 מעלות, 180 מעלות, ועוד. היא גמישה, חברים. הזמן חלף והגשתי את מחברת הבחינה אל הבוחנת הזקנה, כשרק שמי רשום עליה."נו, איך הלך מתוקי?", אמרה לי המורה האהובה עליי כשהיא יושבת עליי בתנוחה שלא משתמעת לשתי פנים, ובזווית ממש לא ישרה.
"היה רע. נכשלתי כרגיל", השבתי כשדמעות כיסו את פניי, וזלגו על צווארי בדרך אל שדיי. "צא לי מהחיים. לא אתן שילדיי מחוץ לנישואין ייווצרו מזרעו של גבר שאינו יודע כמה ילדים יש לו. תתבייש לך ילד". לא ידעתי מה לומר לה, מלבד שאני אוהב אותה ושארבעת החודשים האחרונים היו הטובים בחיי. חטפתי מכה כואבת, ישר אל שק העצבים שלי."אנחנו חמישה חודשים וחמישה ימים יחד. טיפש. זה נגמר. גם ככה שמתי עין על אלעד מכיתה י' 5".
המחומש הזה. הבטתי בו בספר העבה, והוא נקרע מצחוק מול פרצופי. ידעתי שהוא ינקום בי איכשהו. הייתי צריך לעשות אחד ועוד אחד. לו רק ידעתי כמה זה...
רשומות
