יום שני, 1 ביוני 2009

חשבון לא פשוט

"משה, בוא לאכול", קראה לי חברתי היקרה מהחדר הסמוך. האמת, שממש רציתי להצטרף אליה, ולא בשל האוכל ה"משובח" שהכינה עבורי, אלא כדי לקחת הפוגה מלימודיי המתישים. מבחן הבגרות ההולך וקרב במתמטיקה גזל ממני כל זמן פנוי, משקלי ירד בצורה מפחידה, וחברתי איימה לזרוק אותי אם לא אקדיש לה תשומת לב, ואם לא אקבל ציון מספק במבחן. קצת סותרת את עצמה, חשבתי לעצמי, אך זה עדיף מאשר שתסטור לי ליד אנשים במכולת השכונתית כאשר לא אחשב נכון את כמות השקלים שהבאנו ויחסר לנו כסף. בושות.שמי משה, כפי שחלקכם הבנתם, וחלקכם הטיפשים לא ממש, ואני ממש מתקשה במתמטיקה. כבר מגיל קטן, בעת שלמדתי לספור מאחד עד עשר, חיפשתי את ההיגיון בבחירת השמות למספרים, ומשלא מצאתי- התחלתי להשתולל כמו ילד שלא מבין מדוע קראו למספרים כפי שקראו. בתור אדם הגיוני, התעסקתי בתפל, וכבר מאז נאלצתי 'לרדוף' אחר הכיתה בחומר הנלמד, עד אשר התנשפתי בכבדות באחד מן הימים. אכן, לא הייתי בכושר. ככה זה כשהוריך מנהלים מסעדה לא בריאה בעליל ואתה מבלה שם את רוב שנותיך כתינוק-ילד-נער-מתבגר ובעתיד כבוגר-מבוגר-זקן-קשיש-ישיש. זה הכביד עליי.
כעת, בהווה, כלומר- בימינו אנו, אני לומד אל הבחינה המרושעת מכל אשר כוללת אותיות רבות, סימני שאלה, מספרים, נוסחאות, ואף צורות מרתיעות אשר מופיעות לך בסיוטי הלילה הגרועים ביותר שבן אנוש אי פעם חלם. משולשים, מרובעים, ועוד יצורים מפחידים, רדפו אותי עד אשר צרחתי מתוך שינה 'די לחימוש!' כשמחומש אחד איים לגזול ממני את חיי במכות איומות ונוראות מצלעותיו הרבות. אפילו סיוטיי הקודמים, שכללו את תפיסת אמי בוגדת באבי עם שימי תבורי, לא נראים רעים כל כך פתאום.החלטתי לפתור מספר תרגילים. הראשון היה על פרבולה עצובה ושמחה. כיצד ניתן להישאר שמחה נוכח הימצאותך בספר עבה של בני גורן התחמן? לא אבין לעולם. הבטתי בפרבולה העצובה והתחלתי לבכות יחד עמה. ניכר כי היא חשה זאת ועצבותה גברה. בכל עמוד גיליתי עוד ועוד עצובות שכמותה. מסמך אנושי מזעזע. חברתי הביטה בי ותרמה לי חיבוק ענק. "אל תדאג מתוק שלי, אני בטוחה שאם תפתור את התרגיל, הן תהפוכנה לשמחות. בוא, אעזור לך". השבתי לה שאין לי מושג כיצד פותרים זאת, ויש סיבה לכך שנכשלתי כל השנה. "הן תישארנה עצובות לתמיד", אמרתי כשדמעות בעיניי. לעתים איני יודע מה היא עוד עושה עם יצור בכייני שכמוני.

חברתי היקרה, ששמה הוא המורה מיכל, עזרה לי בכל השיעורים. ניסתה לפחות. בשל היותי אידיוט גמור, ובשל היותה מבוגרת שווה ופדופילית, כל שהתרכזתי בו היה מחשופה הלא זעיר. השלב הבא היה ללמוד על משוואות עם נעלמים. היא פתרה ופתרה בהנאה מטורפת, ואני- לא הבנתי דבר. "מיכלי, אני לא מבין דבר", אמרתי במפתיע. "גם בשיעורים שלי אתה לא מקשיב, וגם כאן! אני לא יודעת מה אני עוד עושה אתך. יש לך מזל שאני חובבת קטינים מושבעת". החלטתי לקחת את עצמי בידיים, וכנראה שהיא החליטה את אותו הדבר, מכיוון שנשאה אותי אל חדר המיטות למטרת רגיעה לא רגועה כלל וכלל.

יום לאחר מכן, התחלתי להתמודד עם הכל בצורה רצינית. המחומש האיום והנורא הופיע מולי, ולמרות שנעץ בי מבט מאיים ואף קילל בשפתו הייחודית, לא נבהלתי והתחלתי לחשב את זוויותיו במהירות. כאשר פתרתי בהצלחה את התרגיל, היה ניכר עליו שהוא לא מבין מאיפה זה נחת עליו. מכה נוספת נחתה עליו כשהעברתי חמישים דפים שנחתו על פניו. אין זו אשמתי שהאלגברה נמצאת בחלקו האחורי של הספר. משוואות רבות נפתרו, זוויות חושבו, קטרים, היקפים, ושטחים קיבלו משמעות, ואני שמחתי בחלקי, שכלל אגו הולך ותופח, וחברה בת 38 המעניקה לי פרסים רבים וסוטים בתמורה לשיפור שחל בי. הכל היה מוכן לרגע הגדול, בו מחברת הבחינה תופיע מול עיניי הבוחנות.

כשהגיע היום הגדול, לבשתי חולצה לבנה אשר עליה הודפסו תמונות של מספרים, ולא מהסוג המתמטי. חשבתי שזה יעזור לי לזכור. טעיתי. השאלות היו קשות מדי, מוחי קדח, וחולצתי כוסתה בזיעה קרה, אשר הגעילה את חבריי לכיתה, ואף את הדמויות שהופיעו על חולצתי השווה. למזלי, הכנתי שליף מבעוד מועד. לרוע מזלי, הוא עסק בבחירות לכנסת. כמה טמטום בבן אדם אחד, חשבתי לעצמי. ניסיתי לפתור אך לקיתי בתסמונת השכחה. כל שיכלתי לחשוב עליו הוא על מיכלי שלי בזוויות שונות ומשונות. 90 מעלות, 180 מעלות, ועוד. היא גמישה, חברים. הזמן חלף והגשתי את מחברת הבחינה אל הבוחנת הזקנה, כשרק שמי רשום עליה."נו, איך הלך מתוקי?", אמרה לי המורה האהובה עליי כשהיא יושבת עליי בתנוחה שלא משתמעת לשתי פנים, ובזווית ממש לא ישרה.

"היה רע. נכשלתי כרגיל", השבתי כשדמעות כיסו את פניי, וזלגו על צווארי בדרך אל שדיי. "צא לי מהחיים. לא אתן שילדיי מחוץ לנישואין ייווצרו מזרעו של גבר שאינו יודע כמה ילדים יש לו. תתבייש לך ילד". לא ידעתי מה לומר לה, מלבד שאני אוהב אותה ושארבעת החודשים האחרונים היו הטובים בחיי. חטפתי מכה כואבת, ישר אל שק העצבים שלי."אנחנו חמישה חודשים וחמישה ימים יחד. טיפש. זה נגמר. גם ככה שמתי עין על אלעד מכיתה י' 5".
המחומש הזה. הבטתי בו בספר העבה, והוא נקרע מצחוק מול פרצופי. ידעתי שהוא ינקום בי איכשהו. הייתי צריך לעשות אחד ועוד אחד. לו רק ידעתי כמה זה...

יום רביעי, 27 במאי 2009

אהבה בדור השלישי

יש כאן אווירה טובה, רומנטית. ברקע יש שירים של הגבעתרון, קסם בלתי מוסבר באוויר. בגילי המופלג חסרים לי ימים כאלו. אני חייבת לציין שיוסק'ה מחזר אחריי כבר תקופה ארוכה, אך אני שיחקתי אותה קשה להשגה, ממש כמו לפני 50 שנה. רק שהפעם הכל קורה בצבע.מאז שהגעתי לאחוזת גיל הזהב הזו, הוא לא הסיר את מבטו ממני. "את באה לכאן הרבה?", שאל אותי בחיוך מבויש. "אני...פה ושם, אתה יודע. נעים מאוד, שמי מרים", עניתי לו. הוא הציג את עצמו כמו ג'נטלמן אמיתי, שלא כמו מרדכי הנוכל ההוא.

פעמים רבות ניסה מרדכי לצאת אתי. כשסירבתי, בא לאכול לידי ושיחק אותה כאילו נפל לו המזלג לרצפה רק כדי שיוכל להציץ מתחת לשמלתי. מחברותיי הטובות סוניה ויוכבד הבנתי שאת ה'קונץ' הזה הוא מנסה על כולן. רק עם אווה זה הצליח לו. היא האישה ה'קלה' אצלנו.יוסק'ה אוהב אותי, כך הוא אומר. אני כבר לא יודעת מהי אהבה, בגיל 76. האמת שנרשמתי לכאן רק כדי להשתעשע, להביס את כולם בבינגו ולצפות בחדשות עם חיים יבין. כשהכרנו חשבתי שהוא יבין שאני רוצה שלא יהיה בינינו משהו מחייב. זר הפרחים הראשון הוכיח לי שרק אני חושבת כך. הוא חיזר אחריי בכל הזדמנות, ואני- נהניתי. פרחים, כרטיסים לאופרה ושיניים תותבות חדשות- אכן מתנות מרשימות. ואני מה קניתי לו? כדורים נגד לחץ דם. ממש רומנטית שכמותי.

לפני כשבוע הוא לקח אותי לבריכה. באמת שהיה כיף, נהניתי מכל שניה. יוסק'ה החל לשלוח ידיים אני התענגתי. בצד הביט בנו מרדכי בקנאה. "אין לכם בית? תתביישו!", צעק לנו. התעלמנו באלגנטיות, גם מפני שהוא לא שווה התייחסות, ובעיקר מפני ששכחנו את מכשירי השמיעה בחדר ולא שמענו דבר. מאוחר יותר סיפרה לי סוניה מה אמר. החלטתי שאני רוצה את יוסק'ה יותר מכל דבר בעולם, כולל ההליכון המשופר. הוא כבש אותי יותר מהר משחשבתי. נפוליאון קינא בו בוודאי. חזרנו לחדר, התעלסנו בלהט אך באיטיות. בכל זאת, הכושר כבר לא כמו בעבר. סיימנו את הערב בהתכרבלות משותפת מול 'מהיום למחר' עם עמנואל הלפרין. רומנטי.

נשמעו דפיקות בדלת. קמתי לפתוח, לאה עמדה שם עם פתק בידה והזמינה אותנו למסיבת חילופי זוגות. מעניין מאוד. בן זוגי החדש לא ממש התלהב מהרעיון, אך לי זה נראה מאתגר. יום למחרת התלבשנו יפה והלכנו לחדרה של לאה, שם היא המתינה עם שמואל. "מסיבה מצומצמת?", שאלתי אותה. היא ענתה לי משהו מוזר, ספק ביידיש, ספק ברוסית. לפני שהבנתי מי נגד מי, התנפל עליי שמואל בנשיקות לוהטות, אחרי שהעיף ממני את התותבות היפות שלי. יוסק'ה, מצידו, לא נשאר חייב וזינק על לאה במלוא כוחו. אחרי כחצי שעה של הנאה מרובה, קינחנו במשחק אמת או חובה. בתחילה שאלנו את שמואל אם אי פעם יצא עם מישהי מבוגרת ממנו. הוא השיב שכן, עם רבקה בת ה-80. גם כן יצא, היא היתה מאושפזת במיון בלי הכרה! נוכל.

נשאלתי אם אי פעם חשקתי במישהו אחר מהאחוזה. אמרתי שפעם אחת בלבד פנטזתי בשירותים על דוד. יוסק'ה עזב את החדר בזעם, חששתי שיקבל התקף לב ורדפתי אחריו. אמרתי לו שאין עוד מלבדו, והוא השיב לי ששמו אינו אלוהים. צחקנו מעט, והתפייסנו בצורה בה זוגות מתפייסים. מרדכי עבר במקום והחל עם משפטי ה"אין לכם חינוך". התפקענו מצחוק. אמרתי לו שמאחר לי המחזור. הוא נבהל והכחיל מעט. "טיפשון, אני כבר מזמן לא יכולה ללדת, כל כך כיף לצחוק עליך". הוא החל להזכיר לי שאני תמיד עושה את זה וזה לא יפה. "נו, תראה את חצי הכוס המלאה, לפחות אתה זוכר הכל. יש כאלה שגם את זה לא". יוסק'ה רק אמר שהוא באמת חייב למלא את הכוס עד הסוף. צמא. אז הוא מילא, ושתה. נרדמנו מחובקים.הייתי שמחה להמשיך לפטפט אתכם, אבל אנחנו יוצאים הערב.יש ערב שירה בציבור. רחל ומלכה אמרו שיגיעו, יהיה ממש נחמד.

אני רוצה להיראות במיטבי, לכן ביקשתי מבתי שתביא לי את הכובע מהבויידעם.
למרות שיש לי גבר איכותי, מבטים מזילי ריר מגברים תמיד עשו לי את זה.
להביט בו מקנא, זה כל כך טוב, כמעט כמו לטבול לחם במרק.
בכל זאת, יש דברים שלא מחליפים.
ויש שכן. 'יוליה, בואי להחליף לי טיטול!'. יצא לי.

החלום ושברו

מומין מדאיג אותי לאחרונה. מזמין את עצמו אליי כל היום, מבקש ממני למרוח לו קרם שיזוף, והדבר הגרוע מכל- מעביר את סרטי צ'אק נוריס שלי לטובת צפיה ב'בנות גילמור' ללא הפסקה.האם הוא רומז לי שהוא יוצא מן הארון? אם כך הדבר, עליי לחשוש מאוד ולהסתלק מיד לנדידה ארוכה ביותר. בפעם האחרונה שהתנהג כך, שפך עליי דבש, בלי כוונה כביכול, ואז מיהר לנקות אותי בלהט. נגעלתי ממנו וברחתי מן הבית תוך כדי שאני סוחב את אליסיה על גבי החזק והחסון. אם זה יחזור על עצמו, אני בצרות צרורות, הרבה יותר מהפעם בה נתפסתי גונב עלה מהשיח של המיולין ואמא כעסה עליי מאוד.

בכל אופן, באותו הלילה, חלמתי חלום נורא. את תמציתו תוכלו לראות בתמונה שבצד. קמתי בבהלה, וצפיתי באליסיה שלי בוכה. "אתה בוגד בי! אני יודעת הכל!", ייבבה. לא הבנתי דבר ממה שקרה, בשבילי זה היה כמו לשמוע שיר חדש של שלמה ארצי. שאלתי אותה למה לעזאזל היא אמרה זאת, והאם יש לה מידע מבוסס על כך. חששתי שמא היא גילתה שאני מפלרטט עם השכנות באתרי היכרויות באינטרנט. תוך כדי ייבוב נוסף ענתה לי ש"בגדת בי בחלום! זה היה מגעיל כל כך. ידעתי שאסור לי להשאיר אתכם לבד לרגע אחד. אני רוצה שניפרד".

הוכיתי בתדהמה. האם זהו הסוף? תמיד ידעתי שנקבות זה עם הזוי, אך לזרוק מישהו בגלל חלום שהוא חלם? וכיצד היא בכלל הגיעה לחלום הזה ודווקא אליו? היו לי המון חלומות אחרים בהם הייתי באותה התנוחה, איתה. לא אתן שחיי ייהרסו בגלל דבר כזה קטן. הכל באשמתו של השמן הזה. היה חייב להידחף גם אל חלומותיי בלילות?ניסיתי להסביר לה שזה רק משום שאני דואג שמא יקרה מצב כזה, אך היא התעקשה שזוהי אשמתי. "אני הייתי שם וצפיתי בכם. ראיתי שאתה היית האקטיבי והוא הפאסיבי. אין לי מה לומר לך יותר. לך מכאן עכשיו או שזה יהיה גרוע יותר". הבטתי בה. דמעותיה זלגו על הלחיים הלבנות שלה... כאב לי. חשבתי רק על פיתרון אחד. ללכת אל השמנמן המעצבן ולשאול אותו האם הוא יוכל לעזור לי. מובן שבכך סיכנתי את חיי ואת שפיותי, אך הייתי חייב להחזיר אותה אליי, ויהי מה.

"אני לא מאמין שהיא זרקה אותך. תמיד טענתי שאסור לסמוך על רוסיות. תרצה מסאג' כפיצוי סנופי?", שאל אותי מומין. כמעט הקאתי את הצמחים שלעסתי בבוקר בכדי להירגע מהפרידה."אני אסרב הפעם. האם תוכל לעזור לי להשיב אותה?", שאלתי כשבליבי תקווה שהוא יוותר על חלומותיו למען אושרו של מי שהיה חברו הטוב במשך שנים, מאז ימי גן ברוריה ועד ימינו אנו, עצם היום הזה, באושר ועושר וכל החרטא. בשביל האושר אני חייב שהוא יסכים."אני לא יכול לעזור לך הפעם", השיב לי בחיוך. רציתי למלוק את ראשו באותו הרגע. כיצד הוא מעז לומר לי כזה דבר? הרי הכל באשמתו! הטחתי בו האשמות קשות, אך הוא הגיב באדישות. הטחתי בו כסא לראש, אך זה בקושי הזיז לו. אחרי הכל, הוא די גדול."גם אם תתלה אותי זה לא יעזור לך. אני נשבעתי לעצמי לא לעזור למי ששוכב עם אמא שלי". מה? כיצד הוא עלה על זה? הרי הסתרנו זאת טוב מאוד. ושוב, זו לא אשמתי אלא אשמתה. משפחה של נוכלים!"תגיד תודה שלא סיפרתי על כך לאליסיה", הוסיף. נחש שכמותו. בעצם, נחש זו מילה לא מתאימה. הפעם הקאתי.

הלכתי אליה וכרעתי ברך מול ביתה. למזלי, נשאר מעט סחוס בברכי, על אף החלומות הנוראיים ההם. "אליס", זעקתי. "הו דה פאק איז אליס?!", ענו לי שכניה. אוי, נכון. שמה אליסיה. אסור לקצר. צעקתי לה שתצא, ומשלא הגיבה פרצתי את ביתה בכוח. מיותר לציין שלמרות היותי שחקן מושלם, שברתי את שתי רגליי בעת הפריצה. עצוב.בבית החולים 'העמק' באה לבקר אותי אהובתי."אני מצטערת. אתה יודע שאני אוהבת אותך, סוגדת לך, וחמה לך על הצורה. לא אוכל לחיות בלעדיך", אמרה כשפניה דומעות ורטט עבר בכל גופה. "אני רוצה שנחזור. הגעתי למסקנה שחלומות לא אומרים דבר. לאחרונה חלמתי ששכבת עם מומין אמא. זה כל כך מגוחך... קמתי בצחוק מהמיטה ואמרתי שאני סתם מפחדת לאבד אותך".

הבטתי בה. תמיד ידעתי שנקבות זה עם הזוי. לו ידעה כי ההפך הוא הנכון...
נשקתי לה ברוך, וקיוויתי שלעולם לא תגלה את האמת. אני עם סוסי יאור גמרתי.
אוי, שלא נדע. את מה שאמרתי עכשיו, תמחקו מהפרוטוקול מיד.

יום שישי, 22 במאי 2009

ניפרד בשמחה?

השלג שנערם סביבי היה הכבד ביותר בחמישים השנים האחרונות. כך שמעתי בחדשות ערוץ 10, מפיו של החזאי התורן אך הנצחי דניאל רופ. התפלאתי מהיכן הוא יודע את כל הנתונים הללו. בוודאי יש לו קומבינות עם מישהו מהשירות המטאורולוגי. אין ספק בכך שהוא שכב את דרכו למעמד זה. לבדו לא יכל לדעת כמה מעלות יש במעלות (תרשיחא), או מהו צפוי לנו בימים הקרובים בצפת, צרפת וצורפת. אה, זו אותה מדינה, רק במבטא שונה? כרגיל, יצאתי טמבלון קטן.
בכל מקרה, היה לי קר, וכשקר- ידידיי היקרים, לובשים בגדים חמים בכדי להתחמם, יושבים מול האח (הלא גדול) אשר להבותיו שורפות את הנשמה, וכן צופים בסדרת סרטי הקאלט 'אבא גנוב' עם זה עם השפם. אכן, פעילויות אשר מחממות את הלב. בשל היותי אדם מוזר, טיפש, ועל סף המפגר, יצאתי אל החורף העז כשעליי רק בגדיי הירוקים, תיק גב חום, וחפיסת קלפי 'טאקי', על מנת שאוכל להעביר את המסע בכיף, במידה ואתקל בזרים חביבים, שאוכל לגנוב מהם את כספם באמצעות תחבולותיי הרבות במשחק הקלפים הטוב בעולם.

החלטתי לצאת אל המסע בשל מספר סיבות עיקריות- האחת, מכיוון שרציתי שינוי בחיי האפורים. השניה, משום שהרופא בעמק עזב בגלל חובות לעולם התחתון (אצלנו מדובר בחברות של הלבשה תחתונה. הדוקטור אהב משום מה לרכוש חזיות רבות), ולא יכלתי להישאר שם בחורף. הייתי חייב לשמור על חיי האפורים ולא לסכן אותם. השלישית, צפייה בתכניות מסעות בערוץ הגיאוגרפיה הלאומית, הציתה בי חשק עז לראות עולם, שירגש מעט את חיי. האפורים. בתחילה חשבתי לעזוב בלא שאיש ידע, כולל חברתי לשעבר אליסיה בת מכשפה, אשר הייתה עלולה לנסות לטרפד את תכניתי הגאונית. לדאבוני, כאשר ארזתי את חפציי ויצאתי אל הדרך הארוכה, נשמע קולו של שמנמן לבנבן מאחור. היה זה מומין טרול אשר קרא לעברי 'לאאאא', כשהוא מושך אותיות במידה שהייתה גורמת לאבשלום קור להתהפך במיטתו בחוסר נחת אחרי צפייה ב'פסוקו של יום'. מתברר שהוא רצה למנוע ממני לעזוב את העמק בלא ידיעתו."לאן אתה הולך סנופקין?", שאל אותי השמנדריק המרגיז. ידעתי שלא אוכל לשקר לו הפעם, ואף לא לברוח כאדם אשר ראה את ג' יפית שולחת לו מבטים מפתים-מגעילים בפאב נאלח ברמת השרון אשר באיזור השרון."אני עוזב למסע חורפי. עליי להתרחק מעט, להכיר אנשים, לראות מקומות חדשים, ולאכול מרק עדשים מרשים- שהכינו נשים אשר חיות בעמים כבושים. הבן אותי, איני יכול עוד להיעקץ בלי סוף על ידי יתושים. הם אותי מתישים!".

השמנמן הביט בי בהלם ולא הבין מהיכן יצא לי משפט בעל חרוזים רבים, אשר כלל בתוכו מספר כוסות טמטום, קורט של פיגור שכלי, ושתי כפיות גדושות של פסיכיות. אכן, מתכון המתאר אותי בצורה בלתי רגילה.הוא חיבק אותי למרות שלא ממש חפצתי בכך, והוסיף ליטופים אשר הגעילו אותי עד מאוד. סבלתי אותם מפני שידעתי שבקרוב אברח ממנו לפחות לכמה חודשים טובים, או מצוינים, תלוי בכמות הסמים אשר יישארו לי, ובמאזן הטאקי שלי מול יריביי הנחותים כל כך. ראיתי שזנבו המלוכלך נוגע בתיקי היוקרתי. תיקי הביט בי במבט של 'קח אותי מכאן כבר לפני שאני מקיא את כל מה שבתוכי!'. הרמתי את הקטנצ'יק שלי אל-על, ואמרתי למומין שלום, להתראות, ביי, צ'או, סאלאם, אדיוס, סאלוט, ואף בייוש, בשל קיומה של פקאצה קטנה ומחרידה בתוך נפשי הגברית והבריאה עד מאוד. לרגע אחד חשתי כמו אורפזוש מהרצליה פיתוח, ברגע בו נפרדה לשלום מחברתה הטובה ליפזוש בשיחה שגרתית שנערכה בתכנת הפלא איי-סי-קיו. ברגע השני חשתי שמומין מנסה ללטף אותי עוד, והפעם באמת זזתי משם, בדרכי אל הלא נודע, אל האל נודע, אם זה טוב או רע, שם בלא נודע, כדברי דניאל סנדרסון, זמר אהוב.

טעות אחת קשה העיבה על המסע המתהווה שלי. לצערי, ובשל טמטומי הלא קטן, פרצתי בבכי מר כקילומטר אחרי שהתחלתי ללכת. זה היה בהחלט בכי מר, טעמתי את הדמעות והן יותר מרירות משוקולד ורד הגליל אשר מייצרת אותו בחורה חביבה בשם ורד, במושב נידח בגליל העליון, כמה מפתיע. קראתי על זה ב'בזוקה'.
חזרתי אחורה, אל האוהל היקר שלי, שהיה לי כבית חם בלילות קרים, וכבית חם בלילות לוהטים. נזכרתי כי אינני יכול לעזוב כעת. הוצא כנגדי צו איסור יציאה מן העמק, בשל פרשת ראשון-טורס, בה הואשמתי בשוחד, קבלת דבר במרמה, הוצאת דיבה, הריגה, רצח מדרגה ראשונה, שניה ושלישית, וכן גניבה של מסטיק מחנות מכולת. מפלילים אותי כאן, חברים.

כל שנותר לי הוא לשמור על פרופיל נמוך, להצטלם אך ורק בפרופיל מצדי הימני המושלם, ולסגור כל פרופיל אפשרי ברשת חברתית כלשהי, עד אשר יעבור זעם. הרשע. כרגע הוא מנסה לתפוס את בינבה הקטנה. אך שמעתי את חני נחמיאס טוענת שלעולם הוא לא יצליח, כי בינבה חכמה. כמה חבל שאני לא.

הגיע זמן לשון

"אבשלום, יש לי מישהי שאולי תעניין אותך", אמר לי יוסף כשחיוך רחב מרוח על פניו."האם כדורי השינה העבירו אותך על דעתך?", שאלתיו. תשובה לא הגיעה, אלא אך ורק פתק קט ובו רשום, בשחור על גבי לבן, מספר שח רחוק נייד אשר העלה בראשי הגיג שמא קיבלה אותו הבחורה במרמה. '052-6554433, ליפז'. שם משונה מעט. איני יודע אם אוכל לחיות את חיי בידיעה שרעייתי חובקת בשם כה מוזר. מדוע הוריה לא כינו אותה בשם הנדיר סתוונית? אין זה מוגזם לבקש שאהובת לבי תיקרא כך.

יוסף המשיך ללחוץ אותי אל הפינה, באומרו כי אני בורר את הנקבות יתר על המידה. השבתי לו, בשפתי הייחודית, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. למרבה ההפתעה, הבין כי לא עניתי לעניין והתרגז על כך שזלזלתי ביכולות ההבנה שלו. התנצלתי מעט, והסכמתי לפגוש את העלמה על מנת לפייס אותו ואולי גם להשיג סיכוי לחיים המלאים בכל טוב. למעשה, על אף שלא הודיתי בכך, היה בי צורך עמוק למצוא את אושרי. מאז תכנית האיחוד של 'הגיע זמן לשון', בה השתובבתי עם מעריצותיי היפות והרכות בשנים, לא פגשתי בחורה אשר גרמה לי להחמיץ את תכנית הרדיו המהוללת של דן כנר, 'צפיחית בדבש'. אני כמה למצב שכזה.

הרמתי את האפרכסת בביתי, וחייגתי אל העלמה בטלפון החוגה שלי. סיבוב, ועוד סיבוב, עד הספרה האחרונה. לפתע, חשכו עיניי, נאטמו אוזניי ונשרו מכנסיי. במקום צליל של קו תקין, שמעתי רעשים מוזרים של גבר אשר זימר על כך שאינו עונה לאהובתו לשיחות השיח רחוק אשר היא מבצעת אליו. אם אינני טועה, שמו של הזמיר הנו מר משה ע-פיה, במלעיל. נורת אזהרה נדלקה מעל ראשי, ופירשה לי את המצב הנתון. "אבשלום היקר, אנא היזהר מן הבחורה אליה אתה מחייג. היא עלולה להתגלות כלא תרבותית בעליל. בעברית מן השכונה היא קרויה בשם פרחה". לשבריר שניה תהיתי כיצד היא תיקרא בעברית גבוהה, אך הסקתי מיד כי אין מילה מתאימה, מהסיבה הפשוטה כי בעברית גבוהה ישנם אנשים משכילים, אשר אינם נוהגים להתלבש בבגדי נמר ולשמוע בהנאה מזמורים בעלי פזמון רדוד.

בכל אופן, אחרי שכמעט ונסתיים צליל ה'הנאה', בתרגום חופשי, ועורי הצטמרר לנוכח הזוועה, החליטה העלמה הצעירה לענות. "הלו", אמרה במפתיע. קולה היה ענוג למדי, ויש לציין שהתחלתי לדמיין כיצד אני לוקח אותה לפגישה חלומית באקדמיה ללשון, כשהספרים עדים למעשי האהבה העזים אשר נבצע איש ברעהו. "נו מי זה עכשיו באמצע החיים. אחמד, זה אתה? יא חתיכת סוטה מגעיל, לך לך ממני כבר, אוף. מה אתה לא מבין, הא? תחזור לכפר ש'ך". לא הבנתי מילה מלבד 'אחמד'. משום שאני ניחן בידע כללי נרחב, הבנתי כי מדובר, כנראה, בשם ערבי נפוץ. "נעים לי מאוד, שמי הוא אבשלום", אמרתי בעברית צחה. "אה, זה אתה נשמה. יוסי אמר לי שנתן לך ת'מספר שלי כפרה. למה לא אמרת קודם? מה הולך?", השיבה. זיהיתי ברקע צליל של בלון ממסטיק היוצא מפיה. ייתכן ואכלה בצל קודם, תיארתי לעצמי. "התוכלי במטותא לדבר בבהירות?", שאלתי. לא הייתה תשובה. אחרי כמה שניות של מבוכה הציעה לי לבוא לדירתה לארוחת ערב. מובן שהסכמתי. יצריי שלטו בי.

נסעתי ברכבי אל עבר העלמה בעלת השם המוזר בעולם. דפקתי על דלתה. "היי מתוק". היש צורך לומר מי אמרה זאת? "שלום לך יקירתי. הבאתי עמי שיכר משובח". "אע?", השיבה בספק עברית- ספק משהו אחר. "בשיכר הכוונה ליין", הסברתי. "יין? מה נהיה מאמי? לא מתאים, חשבתי תביא וודקה, משהו". נדהמתי. הכיצד ייתכן שאנשים מדברים בעברית כה עילגת? על אף היותה יפהפייה בעלת חזה שופע, עיני שקד, ורגלי גולדה מאיר, לא יכלתי לעבור על כך אל סדר היום. עקרונותיי הציקו לי, באומרם כי אני יוצא כנגדם, מצב אשר אינו מקובל בנבכי נשמתי הטהורה. הבטחתי לעצמי שאשאר לסעוד עמה, ובסיום הארוחה אומר לה שדרכינו לא ייפגשו לעולם. סעדנו את לבנו עד תום, ובסיום הארוחה ניסיתי להבהיר לה שהקשר הזה נועד לכישלון. "אנא הקשיבי לי, עלמתי היפה. שוחחתי לאחרונה עם עקרונותיי, והם אינם מוכנים לקבל אותך. אין זה מדובר בך, אלא בי". ליפז התבוננה בי בעיני עגל. "תקשיב נשמה, אם אתה חושב שתצא מזה ככה יפה, חכה חכה מה יקרה לך. בספר תורה שתחטוף. באמא שלי שתקבל ת'מכות של החיים שלך אם תעז לצאת מכאן". שוב לא הבנתי מילה אך חשתי מאוים מעט.

ברחתי כל עוד נפשי בי. כשאיימה לצאת מתוכי צרחתי עליה שלא תעשה כן, והיא נותרה במקומה. ליפז רדפה אחריי וקראה לכל משפחתה. יוסף שכח לספר לי פרט קטן ושולי ביותר. משפחתה של ליפז מגיעה מכפר נידח במדינה נפלאה ושמה גאורגיה. אחיה, אשר ראשם יכל לשמש בלא כל בעיה בשאלות מספרו של המתמטיקאי הנודע בנימין גורן, איימו שיתלשו את משקפיי מפניי, ינפצו אותם על הרצפה, ואז יתפנו אל גולגולתי. חששתי מאוד מכך. הייתי מוכן שיפגעו בי, אך לא במשקפיי. הם יקרים לי מדי. חלחלה עברה בכל גופי החסון. כיצד הגעתי למצב שכזה?הגעתי לסמטה חשוכה ואפלה. וחשוכה. בלא כל התראה מראש, ועם התראה מסוימת מן המכשיר הנייד אשר ברשותי, הבטתי בהודעה כתובה חדשה אשר התקבלה אצלי. "נשמההה, אני והאחים שלי עוד נטפל בך. בחיים לא תצליח לברוח!", נכתב בהודעה המאיימת. נסתי משם, אל עבר המקלט הבלתי-חדיר שיש לי באקדמיה.


אנשים אינם יודעים, אך אני מוגן שם מכל דבר. מילים הזויות אינן נכנסות פנימה. אותיות הנמשכות עד לאין קץ ודאי שלא. בחורות אשר מדברות בשפה מזלזלת נתקלות בסירוב גורף כשהן מבקשות להיכנס פנימה. רק תמונה של הזוכה בחידון התנ"ך הארצי תחדור באין מפריע. הנחתי את משקפיי היקרים על השידה החומה, ושבתי לדקלם מילים חדשות אותן המצאתי אמש, ברגע של השראה בנוחיות. החשוב מכל הוא שאת עצמי אני מבין. אצטרך לשכפל את עצמי ולשנות את המין לנקבה על מנת להנות מחיי זוגיות איכותיים. "אבשלומית, אנא הכיני לי מחית תפוחי אדמה", אבקש. "בחפץ לב", היא תשיב. חלום.

יום שני, 18 במאי 2009

שירות לכוחות


הסוללה עושה לי בעיות. בכל פעם שאני מקיים שיחה, כעבור עשר דקות המכשיר מהבהב לי ונכבה. אסון. לא משנה כמה זמן אטעין אותו, בכל פעם אותו הסיפור. יצאתי אל הדרך, אל מרכז שירות הלקוחות הקרוב לביתי. אגב, הוא לא ממש קרוב לביתי. פקק תנועה, שירים מרגיזים ברדיו, אין חניה באיזור. סימנים המצביעים על יום רע בפתח. ואיך אפשר בלי גשם שהרטיב אותי עד לשד עצמותיי, בדקת ההליכה שלי מהחניה הרחוקה והגרועה, אל עבר מרכז השירות. אסון.

בשעה טובה ומוצלחת, נכנסתי פנימה, ונציגת הקבלה החצופה עוד העזה לרמוז לי שאני מרטיב להם את המקום. 'אתה מרטיב לנו את המקום!', אמרה. אחרי שהבטתי בה בכעס, שאלה אותי לשם מה הגעתי. 'הגעתי לכאן כדי להזמין ארוחה עסקית! מה זאת אומרת למה הגעתי? לקבל שירות!', צעקתי. אני מודה שייתכן והייתי עצבני, ייתכן. 'חמוד, התכוונתי שתאמר לי מה הבעיה במכשיר. תן לי את המספר שלך'. השבתי לה שאני לא נותן את המספר שלי לכל אחת, במיוחד לא לבחורה שרמזה כי אני מרטיב לה את המקום יתר על המידה. אף פעם לא חיבבתי שטפונות. היא צחקקה מעט, ואחרי שהבנתי שאני באמת צריך לתת לה את המספר, הדפיסה לי דף קטן ובו מספר התור שלי. התיישבתי לי בכסא במרכז האולם, ממתין לתורי בשקיקה. ייתכן ויש אנשים המחפשים אותי בדחיפות! אולי אמא צריכה שאביא לה ירקות מן השוק. אולי מועדון נחשק ירצה להזמין אותי למסיבה מטורפת בשישי בערב. וייתכן, כי דניאלה רוצה לזמין אותי לביתה לראות סרט מתחת לפוך, ולתנות אהבים. אולי, אם היא תפסיק לאהוב בנות או שאגדל חזה חלק.

בכל אופן, התור ארוך. הבטתי במסך העליון שהראה לי כי יש 15 אנשים לפניי. חיפשתי חומר קריאה, אך לא מצאתי כלום מלבד עלונים של טלפונים חדשים. דפדפתי בהם, אך הם היו מלאים בנתונים יבשים על תכונות הטלפונים הכי חדישים בשוק. חיפשתי תמונות עירום, פואנטה, קאץ' בעלילה, משהו, אך לשווא. התחרפנתי! הלכתי למכונת הקפה החינמית בקצה האולם, אך היא סירבה לפעול! יום קשה עבר עליי, והוא לא נראה כמו משהו שהולך להשתפר.ברקע- קולות של קריינית צעירה. לקוח 458, לעמדה מספר 8. לקוח 459, לעמדה מספר 6. לקוח 460... מסכנה, היתה צריכה להקליט את כל זה במשך ימים ולילות. ריחמתי עליה. מקווה שהיא קיבלה לפחות סכום נכבד עבור עבודתה. אנשים הלכו, בקצב איטי, אחד אחרי השני, לעמדות השירות. הבטתי בנציגות. כולן צעירות ויפות. הבטתי בנציגים, כולם חנונים. אני לא יכלתי לעבוד שם במקומם, לא הסטייל שלי. בכל אופן, היו כאלו שקיבלו שירות בנעימים והיו כאלו שבאו בשביל לריב. 'החברה הזו זבל! נמאס לי מכם', בתוספת קללות עסיסיות, נשמע לקוח מתוסכל מעמדה מסוימת. הנציגה ההמומה היתה על סף דמעות, כבר חשבתי לעזור לה עד שראיתי שהבחור הצעקן הוא בריון. ביום כזה נורא, לא מתאים לי לסיים אותו בבית חולים.

תורי עמד להגיע, אך יד אלוהים התערבה וקרה הנורא מכל. הפסקת חשמל. כנראה שהיד היתה ממש חזקה משום שהחשמל הופסק למשך חצי שעה! אנשים נבהלו, הנציגות צרחו, ואני קיוויתי שאחת מהן תבוא לפחד בזרועותיי. מובן שזה לא קרה. לי אף פעם לא קורים כאלו דברים. מעולם לא מצאתי כסף ברחוב, מעולם לא התיישבתי לידי בחורה יפה באוטובוס, ומעולם לא חיבקה אותי נציגת שירות מפוחדת בזמן הפסקת חשמל. יש דברים שלא ישתנו לעולם!כשהזרם חזר, והמחשבים לאט לאט שחזרו את הנתונים, ראיתי שתורי הגיע. מסתבר שאנשים נטשו את המקום כי פחדו, וכך הוקדם התור שלי. ניגשתי בצעדים קלילים אל עבר עמדה מספר 4. חיכתה לי שם בחורה יפה, שבדיוק נרגעה מהפסקת החשמל וחייכה אליי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. בראשי דמיינתי כיצד אקח אותה לקולנוע, נלך יד ביד בטיילת ביום חורפי, ונקרא לילדים שלנו בשמות מודרניים, שלא יצחקו עליהם בכיתה.

דמיוני הופסק בשניה. 'אני מצטערת שחייכתי, פשוט אתה כולך רטוב', אמרה לי. כלבה. נזכרתי שחבר שלי סיפר לי שעליהן לחייך לכל לקוח, בלא קשר לגזע, מין, דת, וסקס אפיל. הסברתי לה את הבעיה. היא הבטיחה לבדוק את הסוללה.ג'ני, שמה, אמרה שהסוללות של המכשיר שלי נגמרו במלאי!עולמי חרב עליי. הם ממש מכריחים אותי לעבור מהדור שלפני הספירה אל הדור השלישי. אז מה אם המכשיר שלי מזכיר מקרר ביום טוב, ומכונת כביסה ביום רע? לא היתה לי ברירה. שדרגתי. הנבלות האלו, מה בסך הכל ביקשתי, להתקשר?
כעת אאלץ לשלוח הודעות בכתב, והרי אני לא יכול לכתוב בלי ניקוד. אין התחשבות בעולם הזה.
יצאתי משם בנזק של אלף שקלים.הנרצחתי וגם רוששתי? מתברר שכן.
אין תמורה בעד האגרה. חברות הסלולר- אסון.שירות לקוחות? שירות לכוחות! ההון. גנבים.

יום שבת, 16 במאי 2009

בומבה ומלה


לטיול יצאנו, כלנית מצאנו, אך מכיוון שהיא מגה-דבה ופחדנו שתרסק את הרכב הקטן והיפה שלנו, השארנו אותה בבית לספור כבשים ולאכול אותן. במסיבה הזו הייתה לנו מטרה אחת ויחידה: למצוא אהבת אמת, טהורה כזו, כמו שמראים בסרטים הוליוודים קיטשיים, באגדות ילדים עתיקות, ובסרטוני ארוטיקה קלילים. סתם, נראה לכם?!? שנסע למסיבה רחוקה רק בשביל למצוא אהבה? זוהי מטרה נידחת! ארזנו את חפצנו ונסענו דרומה רק בכדי להפרות את זרעינו בשלל בנות הארץ היפה שלנו. מטרה מקודשת לכל הדעות! אפילו בתנ"ך זה נאמר במפורש, אז מה הפלא?

לאחר שנכנסנו אל המתחם, הקמנו אוהל בן-זונה (בשפת המקום), הוצאנו את הנרגילה החוצה והתחלנו להריץ ראשים, אחד אחרי השני. לא רצינו לבזבז זמן. כן רצינו לתפוס ראש טוב בכדי שנקבל את הבנות הקטינות שמגיעות למקום בצורה מכובדת, ראויה, ומפתה. "מה הולך איתך נשמה?", שאל חברי הטוב קובי נערה נאה שחלפה על פניו. אמרתי לו שידבר איתה יותר יפה, ולא כמו ערס מצוי. כמובן שהוא הקשיב לי ושינה את המשפט. "מה נהיה איתך כפרה שלי?", אמר, ואני חייכתי אליו. ילד טוב הוא. הנשמה-כפרה לא ממש התייחסה לדבריו, והוא נעצב קלות ואמר לה בשפה ייחודית משפט שייחקק בזיכרוני לדורי דורות. "יא סנובית מסריחה, מה את חושבת, שהשמש זורחת לך מהתחת?". שוב הערתי לו, והוא תיקן את 'תחת' ל'ישבן'. הוא ילד טוב, באמת. פעם אמרו עליו שהוא מתחיל עם כל מה שזז. זה לא נכון! במו עיניי ראיתי כלבים בים עוברים לידו, אפילו נקבות, והוא ברח מפחד. זה נקרא להתחיל?

בערב יצאנו לסיבוב בנות. ראינו כמה מהיסודי, כמה מהתיכון, וכמה מהאוניברסיטה. הן ילמדו שם, אנחנו כנראה שלא. לפתע צדו את עיניי שתי בנות שלא נראו ממש מקומיות. הבטתי בהן ולא זיהיתי שום סממן לבחורה תוצרת הארץ אשר הכרתי בתכנה האדירה 'אני רואה קיו', או ברשת החברתית 'ספר הפרצוף'. אני ניחנתי בתכונה שאין לאף בן אנוש- להביט בבחורה ולומר מהיכן היא. כך, למשל, הבטתי בעשרות בנות וידעתי מהיכן הן. יש לי זיכרון צילומי מהאינטרנט. שעות של דגירה מול פרופילים של בנות רבות הועיל לי בסוף. בכל מקרה, הבטתי בהן וראיתי שתי בנות שלא נראו ממש מקומיות. דז'ה וו. שאלתי לשמן, והן ענו לי שקוראים להן בומבה ומלה. שמות מוזרים, חשבתי לעצמי. הייתכן והוריהן חזו את העתיד וקראו להן על שם הפסטיבל הטוב בעולם? הזוי.

הזמנו אותן אל אוהלנו הקט. הסתבר שהן הגיעו אלינו מקפריסין הרחוקה, מדינה בדרום אפריקה, למיטב הבנתי. קובי הטיפש חשב שהיא בכלל באנטארטיקה. תסלחו לו, הוא ילד טוב. שוחחנו איתן שעה ארוכה. סיפרתי להן שהחלום שלי הוא לטוס לאיה נאפה, קובי סיפר שהחלום שלו הוא לעשות תאומות קפריסאיות. "טיפש", לחשתי לו. "אתה תהרוס הכל". מזל שהוא אמר זאת בערסית-מדוברת, כיוון שהתאומות אולסן לא הבינו דבר. ניסיתי לשדל אותן להישאר לישון איתנו. להפתעתי הרבה, הן הסכימו מיד. היה זה לילה של שכרון חושים. מרוב שתייה לא ראיתי דבר, מרוב עשן לא הרחתי כלום, מרוב מוסיקה התחרשתי באוזניי, ומרוב צרחות לא יכלתי לדבר. רק המישוש פעל, ועוד איך. מיששתי ומיששתי ומיששתי. ושוב פעם. ועוד קצת. היה אחלה מישוש. בומבה הייתה הפעילה מביניהן, האגרסיבית. מלה הייתה העדינה. קובי היה הערס. אכן, שילוב מעניין. האוהל רעד מרוב תשוקה ונגעל כאשר קובי ואני נגענו האחד ברעהו רק על מנת שהתאומות יעשו זאת גם כן. מה לעשות, רצינו זאת מאוד. לבסוף, אחרי כמה שעות של להט עצום, בומבה אמרה לי משפט שאזכור כל חיי, אקח אותו אל הקבר, ואקעקע אותו על גופי השעיר. "לעזאזל, זה היה טוב". מלה אמרה בשפתה האופיינית שלה כי "לכל סיר יש מכסה, וכיסיתם אותנו כהוגן". קובי סיכם את הערב המרגש בשיחות טלפון לחבר'ה ובמשפט המפתח "קרענו להן ת'צורה אחי". ילד טוב. אני ציינתי בפניהן כי נשמח שיבואו אלינו בכל ערב עד אשר ייגמר הפסטיבל המרגש הזה. הן הסכימו.

כך הגיעו אלינו במשך שלושה ימים תמימים ולא ממש תמימים, על מנת שאנו נפרה את זרענו, והן ימצאו אהבת אמת. זה הסתדר, מפני שכשביקשו שנערוך את שיחת 'יחסינו לאן' בספק קפריסאית ספק אנגלית, התחמקנו בתירוצים הידועים של 'זה לא אתן, זה אנחנו', 'האמת היא שאנחנו בהריון מבנות אחרות' וכן 'זהירות, בלולו!', כשבאחרון הן נמלטו על נפשן ואנו הזדרזנו לארוז את חפצינו, להפיל איזה ראש, להגיע למכונית חזרה, לגלות שיש בה פנצ'ר, ללכת מכות כשאנו רבים מי יתקן אותו, לנסוע הביתה שמחים וטובי לב, ולספר לכל החבר'ה על מה שהיה וגם על מה שלא היה, כדי לצאת גברים-גברים בקרב חברינו הרבים.היה אחלה בומבמלה, באמת בת זומא של מסיבה, או איך שקובי סיכם את זה: "לשנה הבאה באוניברסיטה הפתוחה". טמבל קטן, הוא חושב שזו בחורה. ילד טוב, מישהו מוכן למצוא לו חברה?---תודה למשי על הרעיון והתמונה!

בוב הקנאי

יש לי חברה והיא מהממת. אני אוהב אותה בלב, באמת. אני אוהב אותה כל כך עד שאני רוצה אותה תמיד איתי, שלא תלך לעולם. לכן כלאתי אותה בבית, בחדר שלנו. אני פשוט לא רוצה שהיא תצא החוצה. למה לה? מה יש בעולם האכזרי הזה שאני לא יכול להעניק לה? נוף? קניתי לה תמונה חדשה. אוויר? יש מזגן איכותי. שמש? טוב, לזה אין לי פתרון. שתוציא את הראש מהחלון! היא תבכה קצת ותבין שאין כמוני בכל היקום, ושהיא לא צריכה דבר מלבדי.

הכל החל כשהכרנו. התחלתי איתה בבית האבות כאשר ביקרתי את השכן הותיק שלי. היא הגישה להם אוכל בחיוך, וכשנפגשו עינינו לא יכלנו להסירן אחד מהשני. שניה לאחר מכן כבר אכלתי את הלב, כשראיתיה משוחחת עם אחד הקשישים. כיצד היא מעזה לשחק איתי משחקים כבר בדקה הראשונה שלנו יחד באותו החדר? חשבתי לעצמי שאלו הן הבנות של היום. חסרות כבוד ומוסר. כבר אז ניסתה לגרום לי לקנא, ואני חייב להודות שהיא כשלה במזימתה השטנית. לקחתי אותה לצד וצעקתי עליה שתפסיק לפגוע בכבודי מול אנשים! היא, מצידה, קראה למאבטחים שהוציאו אותי. רתחתי מזעם, אך כל מה שחשבתי עליו זה שהיא עובדת במקום עם אנשי אבטחה שרירנים. מדאיג.

יום לאחר מכן חיכיתי לה שתסיים לעבוד, והתנצלתי על התנהגותי הלא מחפירה. לא באמת התכוונתי לכל מילה, אבל זו הייתה הדרך היחידה להגיע אל לבה ולשבות אותה בקסמיי, או יותר נכון, בכשפיי. אמרתי לה שאני מבקש את סליחתה וכן את מספר הטלפון שלה. התוודיתי בפניה כי אני מעוניין להכיר אותה לעומק, וכן כי אבי בגד באמי מול עיניי כשהייתי פעוט ולא הבנתי דבר. נוכל. ניכר עליה שהיא התרגשה מדבריי הכנים והשקריים, והיא הסכימה לפגוש אותי בדאנס-בר בשעות הערב. אמרתי לה להתראות, וכשהתחבקנו מעט שתלתי לה בתיק מצלמה נסתרת זעירה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מי היא. חייבים להיות בטוחים.

יצאנו לרקוד, ולי היא לחשה באוזן סוד, שכבר לא בא לה לעמוד. ואולי גם לעבוד. הבטחתי לה שאקנה לה כורסה חדשה לדירה, ושלא תצטרך לעבוד יותר בחיים. היא חייכה ואמרה שצחקה, ורק זרמה עם הדורבנים. אני הייתי רציני לחלוטין. כיצד אוכל לחיות שניה אחת בעולם בו אני יודע כי חברתי היפה מדברת עם אנשים אחרים- קשישים, נהגי מוניות, ואף כלבים משוטטים. לבי לא יעמוד בזה. כשהחזרתי אותה לביתה, תכננתי שביום למחרת אדאג שיפטרו אותה מהעבודה האהובה עליה והשנואה עליי. רק אהבה תנצח.

בבוקר הגעתי לבית האבות מחופש לקשיש ישיש הבא לבקר את חברו הטוב. ישבתי בחדר האוכל וחיבלתי במגשים. סוכר במקום מלח, פלפל במקום מלח, ואף מלח גס, במקום, כמה מפתיע- מלח. כל אלו היו השינויים אשר דאגתי להם בארוחותיהם של הקשישים הנוכלים. כל אחד מהם ודאי מפנטז על חברתי. ברגע שיאכלו כולם ייצאו נשכרים. אני אקבל את חברתי לעצמי, היא תקבל אותי לתמיד, והקשישים ישלמו על שאיפותיהם השטניות. מובן שהצלחתי במשימה. הם זעקו, היא נלחצה, ההנהלה פיטרה, ואני שתיתי לשוכרה. כשבאה אליי בוכיה, חיבקתי אותה והבטחתי לה שאני כאן והכל יסתדר.

הקש ששבר את גב הגמל ואף את לבי הקט הייתה העובדה שצלצל אליה גבר זר. למעשה, הוא היה זר לי, אך לא לה ומדובר באדם אותו אני שונא שנאת נפש. ידיד. לא יכלתי הייתי מכחיד מן העולם את כל ידידיה, חובבי הנשים ואף חובבי הגברים. איני יכול לשאת את העובדה שהיא משוחחת עם מישהו מלבדי. מדוע שתעשה זאת? האם איני איש שיחה מספיק טוב? מה יש הם שאין בי? תהיות רבות שאין להן פתרון. או שבעצם, יש. 'מחק איש קשר', אחד אחרי השני, עד שלא נותרו שם שמות של זכרים. אפילו 'אבא' נמחק. בעולמנו ההזוי, לכו תדעו מה הולך שם. גם שמות גבוליים כמו מורן, שחר, ודנה אינטרנשיונל נעלמו כליל ממכשירה הסלולרי. אפילו הוא עצמו הרגיז אותי בהיותו זכר, אז השלכתי אותו מן החלון.

כלאתי אותה, אך יחסית לכלואים היא מקבלת תנאים טובים. אמנם אין ביקורים, אך יש אוכל טוב. אין שיחות עם חברות, אך יש סרטים שוביניסטים רבים בוידיאו. ומעל הכל, הכי חשוב- יש אותי. חבר כה אוהב, כה מתחשב, פשוט מושלם. "תכניסי את הראש פנימה מיד לפני שתחטפי סטירה! את יודעת שזה מרגיז אותי שהנהג של משאית הזבל נועץ בך מבטים".הכניסה. צייתנית. אני אוהב אותה בלב.***קרדיט למורן על הרעיון!

סנופקין VS שאלתי

"בייב, אתה מוכן? החליפה יושבת עליך טוב?", שאלה אותי משוש חיי, והחצי השני שלי בקולה הרך והענוג. חשבתי רבות כיצד להשיב לשאלה זו. אם אגיד שכן, היא תקנא בחליפה שיושבת עליי בחושניות, ועלולה להכות אותי עד זוב דם. אם אגיד שלא, היא תיקח אותי למסע של חיפוש חליפות נוספות. בהיותי גבר-גבר שוביניסט, אינני מסוגל להסתובב יותר מחצי דקה בחנויות בגדים המכילות מוכרים מרגיזים, נשים מתלהבות, וכמה מפתיע- בגדים. לבסוף אמרתי לה שאני נראה טוב, וזו הייתה בחירת מילים גאונית. לא רק שהיא שמחה מכך, היא גם לקחה אותי למסע בן עשר דקות של שכרון חושים בתא ההלבשה. כשיצאנו הביטו בנו בקנאה. שימותו.

את החליפה הזו הייתי צריך לטקס החשוב ביותר אליו הלכתי מאז מסיבת יום ההולדת של משה דץ הגדול. מדובר באירוע אשר יכל לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, ולא שהייתי בקצה גרוע כל כך. הקצה שהייתי בו דווקא היה אחלה קצה, עם חברה תומכת אשר בולעת כל מה שאני נותן לה, חברים נחמדים, מעריצות חמודות להפליא, ועוד. אכן, קצה משובח. לו אזכה בטקס הזה במקום הראשון, הקצה אליו אגיע יהיה סוג של גן עדן. תמיד קינאתי בשכנתי השווה, הדשא בגינתה היה ירוק יותר משלי. חלמתי שנים לבדוק אותו אך אליסיה דאגה לשבור את פרצופי המושלם בכל פעם שרק הבטתי לכיוון. ויתרתי על כך.

האירוע המדובר היה טקס האוסקר הנוצץ של עולם המצוירים. לראשונה בהיסטוריה החליט העולם האכזר להעניק מעט הערכה לעמלנו המתמשך. אחרי שנים של עבודה קשה, סוף סוף עמדתי לקבל את התואר המגיע לי. סר סנופקין. לדאבוני, בדרכי אל התואר הנכסף עמד מולי יריבי המושבע, מר שאלתיאל קוואק, ברווז צהוב וטיפש, חנון של ממש. הברווזון המכוער לא בחל בשום טריק על מנת להגביר את האהדה כלפיו. ראשית הוא ציין בכל הזדמנות שהוא עף ויודע גם לשחות. אשמתי באמת שנולדתי בן אדם בשר ודם? שנית, הזכיר לכל מי שרצה ואף לא רצה לשמוע כי הוריו מתו בילדותו כשטבעו בשלולית. אכן סיפור טראגי, אך מדוע למנף זאת על מנת לנקום בי? ואם כבר, כיצד אתה יודע לשחות אם הוריך כשלו בכך? מעט הזוי. לבסוף, הראה לעולם כי הוא חובק בברווזה שחורה בשם דאפי. אפליה מתקנת זה הדבר החם עכשיו. נוכל.

העיתונים מיהרו להעניק לו יתרון על פניי, כשהמתמודדים האחרים- פשושון, אשר אוהב לישון על הכרית הענקית, הודיע שלא יגיע בשל עייפותו, ומוש השור העדיף לתקן את הבאר שלו ולוותר מראש על הגעה לטקס הנוצץ. אני מצידי, מיהרתי להעניק ראיונות לכלי התקשורת. סיפרתי את כל שעל לבי. "האמת על שאלתי", כינו זאת במדיה. סיפרתי כיצד הוא איים על חיי בעזרת דולף העורב, רק בכדי שאצנזר פרק בו אירחתי את דאפי היקרה במיטתי עם אליסיה. סיפרתי את הסיפור המלא והשלם על כך שאביו המאמץ והמתאמץ חפי, קילל אותי ללא הרף באמצע משחק כדורגל בשכונה ואף זרק עליי ראש של חזיר, בעידודו של שאלתי. וכל זאת למה? מפני שגיליתי בראיון חושפני שסרח הוא בנו הביולוגי. לכאורה, הריאיון הזה היה אמור להקפיץ אותי לזכייה בטוחה בתואר החשוב ביותר בעולם. לכאורה. רמז מטרים להמשך העלילה, רבותיי.

יצאנו אל הדרך. אנשים טובים לא היו באמצע, כפי שנטען בשיר ישראלי ישן. זמרת נוכלת. חברתי הנחותה לא הפסיקה לחפור לי על כך שאני באמת טיפש, ושמה שעשיתי לא רק שלא יועיל לסיכויי, אלא יזיק לי לטווח הקצר, הארוך והבלתי נגמר. השבתי לה שאני לא סובל חפרפרות, ואם היא לא רוצה שידי הענוגה תנחת אל לחייה השמאלית, הימנית וכן על פלחי ישבנה, כדאי לה להירגע ומהר. מבט אחד שלה הספיק לי לרדת מתכניתי השטנית. קיבלתי הודעות מיריביי אשר איחלו לי בהצלחה. פשושון אמר שהוא מאמין שאזכה, אך מרוב שהוא עייף כנראה יחמיץ את השידור וינחת על כריתו הענקית. אולי גם ינשך אותה מעט. גיי. מוש אמר לי שהוא מסכים עם אליסיה בכל מילה עוד מבלי ששמע אותה. למרות כל זאת, איחל לי בהצלחה. מובן שמשאלתי לא קיבלתי שום הודעה. מברכת. קיבלתי הודעה אשר קראה לי 'לשבת בשקט ולאכול את הכובע'. חנון. לעולם לא אוכל את כובעי! הוא יקר לי מדי. אליסיה הגניבה מבט של 'אלוהים, עד כמה אני יכולה להיות מטומטמת ולהיות בחברתו של טיפש הדור הזה'. אחרי שלא השיב לה, ירדנו מהלימוזינה אל השטיח האדום.
לרגע אחד כמעט ונפלט לי משפט שוביניסטי ידוע כאשר ראיתי שהשטיח אינו ממש נקי. כמעט ואמרתי לאישה שלצידי לנקות אותו ולהביא לי כוס יין תוך כדי. ויתרתי על כך משום שלא לבשה בגד מנומר, וזהו חוק חינוך חובה אצלי. התיישבנו במקומותינו וחיכינו למוצא פיו של המנחה בינבה. במשך שעה ניסתה לספר בדיחות מצחיקות על זעם הרשע, ובשעה טובה, לאחר שהבינה כי אין בה דבר חוץ ממנוע משובח, הקריאה את המועמדים לזכייה. התאכזבתי מכך שבחרו להראות אותי בקטע בו אני משחק מחבואים בעמק. האם אין בי דבר מעבר לכך? את שאלתי הראו כשהוא עוזר לרב החובל טובי לעגון בנמל. נוכלים. פשושון כרגל ישן, ומוש קיטר ובנה לעצמו ארובה חדשה. משעמם.

לבסוף, הגיע הרגע לו ציפיתי מאז עברתי את האודישנים בערוץ הראשון, לאחר ששכבתי עם שרי רז ודליה מזור בו זמנית. שובב וחובב מבוגרות הייתי. בימבה הקריאה את התוצאות. ערמה של ברווזים, בתוספת כלב ים שמן, וחפרפרת מרגיזה, צהלו בשמחה, בעוד אני נותרתי ללקק את פצעיי מהצלפותיה של אליסיה, ומזריית המלח שביצעה בי לאחר מכן כשאמרה 'אמרתי לך, טיפש'. שאלתי זכה באוסקר, אינני מאמין. כל שנותיי כשחקן טוטאלי ירדו לטמיון. מכרתי את גופי בשביל כל כך הרבה תפקידים, ולשם מה? לאיזו מטרה? לאיזו תכלית? מדוע? מה יצא לי מזה? האם הבנתם?אליסיה אמרה לי שאני מבייש אותה. צעקתי לה שתלך עם אחר, אם היא כל כך רוצה. או בלשוני- "בייבי, אני מצטער. בואי אליי. אני מבטיח להשתנות, אזכה בשנה הבאה". מה לעשות, היא הביטה בי במבט כה תמים ומפתה. קשה לי לוותר עליה, למרות שהיא ילדה רעה. היא מטריפה, וגם יפה. להיט.

שאלתי ישלם על כך ביוקר.אולי אעשה את דפנה מולו. אולי לא.
סביר להניח שלא. הרי קשה לי לוותר עליה.
אחשוב על רעיון אחר. אני צריך קפה מהאישה הנחותה.
"בייבי?", אני אומר לאהובתי. "כן יקירי?", היא משיבה."לעשות לך גם?".
ככה זה כשיש שניים. אני עושה הכל. אידיליה.

יום ראשון, 3 במאי 2009

יום הולדת

אני רץ, רץ, רץ, לא עוצר. ולמה שאעצור? אני במירוץ מטורף בכדי להשיג אותה. ככה חינכו אותי, רק כך אפשר לשרוד כאן, במקום החם הזה. מסביבי כאלו שלא עומדים בקצב. מתמוטטים, נעלמים מהעולם. אני ממשיך לרוץ אליה. אמרו לי שאקבל פרס. למעשה, נקבל.

סיבוב אחרון. אני מוביל! כמעט נגמר לי האוויר אך אני רואה אותה, כל כך יפה וטהורה, ממתינה למנצח על כסא מוזהב. גברת אמיתית. בקורס הריצה שהעניקו לנו, המריצו אותנו תוך כדי הצגת שקופיות עם תמונותיה. סיפרו לנו שהיא נואשת למישהו שישלים אותה, שיהיה לה כחבר וכמאהב. מובן שזה המריץ אותי. זה או זה, או מוות. והיא- כל כך יפה שבא לי למות. בעצם, לא בא לי למות. אז אני רץ ורץ, ועדיין רץ. זה ארוך, תבינו.

צועקים לי לעצור. אני רק מקווה שלא עקפתי מישהו במקום שאסור, ממש לא מתאים לי דו"ח עכשיו. בדיוק בזבזתי את כל דמי הכיס שלי בארוחה מטורפת במסעדת האשכים. הצעקות נמשכות, נאלצתי לעצור. מסתבר שזו היא. מה היא עושה? היא רצה לעברי ומחבקת אותי חזק. מסתבר שמרוב ההתלהבות עברתי אותה. היא אומרת לי שעכשיו חייבים להתחבק במשך כמה דקות. אני מסכים. זה דווקא כיף. אנו מתחברים ולא זזים. שני חצאים נהפכים לאחד. זה מדהים.

כעת אנחנו גוף אחד. מצטער שרק אני מדבר, אך אלו דברים שמוסכמים על שנינו. בקורס ההוא הראו לי מה עליי לעשות. לשכב. אני אמנם נחשב לעצלן, אך לשכב במשך מספר חודשים? רק לאכול וכמעט לא לזוז? קצת קשה. אך הבטחתי לעצמי לא להישבר, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. בינינו, מה זה 40 שנה במדבר לעומת תשעה חודשים עם אוכל בלי סוף? אסור להתבכיין.

הזמן עובר, אני מרגיש גדול יותר. מעניין מה יש מחוץ למקום הזה. הראו לנו תמונות בודדות, בעיקר של בחורות יפות אך מלאות המחזיקות אותנו ומפנקות ללא הרף. באחת התמונות האישה המלאה דחפה משהו מוזר לפה של אחד מאיתנו כי הוא צעק. אני מקווה שהיא לא הכאיבה לו. בתמונה אחרת הראו אישה המנדנדת אותו מצד לצד. בתמונה השלישית הראו אישה ואיש שוכבים ערומים. ככל הנראה זה היה בטעות, כי המדריך התנצל מיד ואמר שהוא לא יודע איך זה הגיע לשם. צחקנו.

רציתי לשאול מישהו מה התאריך, אך לא היה את מי. מעניין אם יש עוד מירוצים בזמן הזה, או ששלנו היה היחיד. לפעמים אני מרגיש שאנחנו זזים הרבה, כאילו שמישהו נמצא מעלינו. אני זוכר שסיפרו לנו שייתכן כזה מקרה, אם ההורים שלנו (הורים? מה זה?) ממש רוצים אחד את השני. שאלנו אם זה יגרום למירוץ חדש, ואמרו לנו שלא. שאפשר רק מירוץ אחד בכל תשעה חודשים, אחרי אחד שהסתיים. בכל אופן, התזוזות הרגיזו אותי, אז בעטתי בתקרה, וזה עזר. הם הפסיקו, ונרדמתי שוב.

אני צורח. ממש. אור בוהק מגיע לי אל העיניים. אני רואה משהו ונרגע מעט. איפה החדר החם? אני במקום אחר! אני שוב צורח כי אישה ממש מכוערת מחזיקה אותי. זה לא הוגן, בקורס הראו לנו רק בנות יפות. יש גם כאלו? שלא יגעו בי! מוסרים אותי לאישה מזיעה ששוכבת. היא טוענת שהיא אמא שלי. מה זה אמא? מוזר. אני מפסיק לצרוח, 'אמא' לקחה אותי אליה. היא מזיעה אך יש לה ריח מדהים. דווקא יפה. כיף להסתכל עליה. אני צמא, שתראה כבר את העיגול החום שמפיק שתיה. אמרו לי שזה נורא טעים. די לנשק אותי! 'אמא', אני צמא! היא לא מבינה.

גבר נכנס. היא נותנת לו להחזיק אותי. 'זה אבא', היא אומרת. נעים מאוד, טוב להכיר. רק למה אתה כל כך מסריח ואתה מצמיד אותי לחזה שלך? גם לך היה מירוץ עכשיו?

47-48


צילמתי אותה! הנוכלת הקטנה, הפושעת הזו. היא עוד תשלם על מה שעשתה לי. ולא רק לי, לכל אחד שעבר לידה. בקרירות מבחילה, ובאפטיות מוחלטת, סימנה להם להסתלק מדרכה. אמרתי לעצמי ואחר כך גם לה, שנתראה בבית המשפט.

אם יש משהו שאני שונא, זה אנשים שתופסים שני מושבים באוטובוס. ואני לא מדבר על כאלו שמשקלם גבר עליהם, אלא על בנות צעירות שהחליטו שנוח להן לשכב ושאחרים יעמדו. גם היא, בחורה חטובה עם ג'ינס אופנתי, פעלה כך. תפסה לה במהירות את צמד המושבים 47-48, ובלי להניד עפעף נשכבה על שניהם. בעצם, ייתכן והיא הנידה עפעף, אך לא ראיתי זאת משום שאת פניה עיטרו משקפי שמש גדולים. סנובית.

הנסיעה ההיא זכורה לי בעיקר בגללה ובגלל קבוצה של ילדים מעצבנים, שהחליטו לשמוע מוסיקה בקולי קולות. הצטערתי שלא היו עליי אוזניות ספייר לתת להם ונאלצתי לשמוע שירים מדכאים עד שראשי התפוצץ. קמתי וצרחתי עליהם כמו שמאמן כדורסל צורח על שחקניו אחרי מהלך רע. ההבדל הוא שהשחקנים מביטים בו מזיעים ומבינים את הוראותיו. חבורת הכלומניקים שהיתה מולי לא הנידה עפעף, והפעם זה היה לי ברור כשמש. התלוננתי אצל הנהג שעצר את האוטובוס ואיים לסטור לכל אחד מהם. הם נרגעו והשקט חזר על כנו. אבל הבחורה ההיא, מהמושבים 47-48, המשיכה לשכב לה.

הבטתי בה בזעם, היה נדמה לי שהיא נרדמה כבר, משום שהחלה לנחור. הבטתי בה, דווקא יפה, גבוהה. נעליה נראו לי מעט גדולות. אולי היא במידה 47, אולי 48. ככה זה כשמשחקים כדורסל, חשבתי. רגע, אני מכיר אותה! שיחקתי נגדה בשכונה דימונאית מכובדת. היא לא ריחמה עליי ולא הסכימה שנתחיל את המשחק בפור של 0-20 לטובתי. תוך דקה וחצי בערך הביסה אותי כאשר אני מתנשף בכבדות אל מול קולות הניצחון שלה. מאותו היום הרגיזה אותי. ידעתי שהיא חצופה שאין כדוגמתה ועלי ללמד אותה לקח שלא תשכח בחיים. מקרה האוטובוס היווה לי הזדמנות גדולה לכך.

הנהג המשיך לדהור ואצלי הבהבה מנורה בראש, שסימנה רעיון מבריק. שמתי עליי את פאת הזקן והמשקפיים עבות העדשה, שאני שומר למקרה הצורך. הוצאתי את המקל מתיקי והלכתי אל עבר המושב שלה. בצעדים איטיים, כמעט נפלתי מספר פעמים, אך נתמכתי באנשים שישבו בנוחות. הגעתי אליה וביקשתי את סליחתה. 'האם אפשר לשבת?', שאלתי. היא הביטה בי במבט של רחמים והזיזה את רגליה. לא האמנתי! התכנית שלי מצליחה! לפתע חשתי כיצד ילדיי לעתיד צועקים הצילו. בעיטה אל תוך ענביי, אשכיי, ביצי הפלא שלי, הכתה בי כרעם ביום בהיר, ובאמת שהיה יום בהיר בחוץ. התקפלתי לעיני הנוסעים ההמומים. בינתיים היא שלפה את הפאה ממני, והוכיחה כי אני לא יענק'לה בן ה-80 אלא קובי בן ה-24. העלמה הצעירה, משי שמה, החלה לנאום:
"אתה חצוף שאין כדוגמתך. אני אשכב איך שאני רוצה, היכן שאני רוצה. איש לא יאמר לי מה לעשות. התחפשת לזקן! אתה לא מתבייש?". האמת, לא התביישתי כך מאז שילדה מהכיתה שלי עקפה אותי במירוץ שליחים בכיתה ב'. אני זוכר שאבא הלך משם בלי להסתכל לי בעיניים וציין שביישתי את משפחתו. רציתי כל כך לענות לה, אך איברי הרבייה שלי זעקו עד השמיים.

כשנרגעתי, והנוסעים הפסיקו להביט בי במבט מאשים, פתחתי בנאום האשמות כבד כלפיה, וכלפי הדור שלה. "אתם כולכם חסרי כבוד! רציתי רק להוכיח לך שאת חצופה, שתפסת שני מקומות סתם. זה בזבוז המקום הכי גדול שראיתי מאז הגברת עם הסלים מהשיר של אריק איינשטיין!". היא הביטה בי ואמרה "אריק מי? ברמן?". התייאשתי. ירדתי בתחנה הקרובה. נמאס לי לחנך את מי שלא מוכן שיחנכו אותו.

עברתי לאוטובוס אחר, רגוע. לא היתה שם אחת שתפסה את כל המקום. התיישבתי במושבים 47-48 וחשתי שניצחתי. מהר מאוד נזכרתי שלא ממש, כשהבטן שוב כאבה לי. נשכבתי לנוח. נערה צעירה אחת ביקשה ממני לזוז כדי שהיא תשב. צרחתי עליה שבטני כואבת מבעיטה ששלחה אליי בת גילה. 'הבת של גילה? אתה ממש מסכן', אמרה לי ונשפכה מצחוק. 'תן לשבת או שתחטוף עוד בעיטה'.לא קמתי. חטפתי שוב.

העיקר שאני יודע לעמוד על שלי.לפעמים אני מצטער שלמדתי בעיוני...

יום שבת, 2 במאי 2009

החתול המחייך


מיצי הזו, משגעת לי את השכל. כל היום היא יושבת לי על הראש ורוצה שאני אכריז ליד כולם שאני חבר שלה. אבל אני, חתול רחוב מצוי, רוצה רק ליהנות. כל כך קשה לנקבות להבין שגברים אוהבים לפעמים רק להשתובב ולא להישאר ללילה?

השיטה שלי פשוטה. אני מחזר, אך מבהיר מראש שזה למטרת זרימה נטו. בדרך כלל אני שואל אותה אם היא מעדיפה בפח שלי או בפח שלה, ואם היא עשירה אז כמובן שאצלה, ליד הבריכה. זה מוסיף לריגוש! כשזה נגמר, כעבור דקות מעטות, אני מלווה אותה הביתה. הייתי מזמין מונית, אבל מה לעשות שאף אחד לא מוכן לפתוח תחנה אצלנו? אנשים כאן בלי חזון.

שמי הוא טוני. גם אני חשבתי שזהו שם מכוער לחתול, אבל לא אני בחרתי. לו יכלתי הייתי משנה אותו ל'לואי', שם קלאסי, של חתול איכותי. מיצי אומרת שאני צריך להסתפק במה שנתנו לי. היא ממש מעצבנת, הזכרתי את זה? לפעמים בא לי לשרוט אותה כל כך חזק עד שהיא תיילל. אני מתאפק בשניה האחרונה מפני שנזכר שגם זה מדליק אותה. גם אם אקיא לידה, זה ידליק אותה. אני באמת לא יודע איך להיפטר ממנה כבר. ניסיתי כבר את כל השיטות. התחפשתי לחתולה, אבל היא זיהתה אותי מיד. כתם ההמלטה הסגיר אותי. בפעם אחרת ירדתי למחתרת. המחתרת היא שכונה בדרום העיר, עם אנשים מפוקפקים שנוטים להוציא עשן מהפה. הייתי שם חודש שלם, ואיכשהו היא מצאה אותי. היא יותר קרציה מהקרציה שיש לה בפרווה כבר שבע שנים. אני כבר אחשוב על משהו מקורי.

בינתיים, אני פורץ לבתים של אנשים, מחפש סטוצים חדשים וחלב טרי. חברים אמרו לי שאני צריך למצוא בעלים, שיטפל בי כל הזמן. אבל הבנתי שאני לא ארגיש חופשי שם, מפני שהוא לא יתן לי להיפגש עם בנות, רק עם כאלו שהוא בוחר לי. אני לא מוכן לוותר על העקרונות שלי! חבר טוב נתן לי כתובת של אחת בשם לואיזה. ברגע ששמעתי את השם, התרחצתי ויצאתי לדרך. הבנתי שהיא ממש עשירה, אני חייב להרשים אותה בכדי לבעול אותה וללכת גאה אל הפח, הביתה.

רצתי אליה וניקיתי את הידיים בדשא שמחוץ לבית. קראתי לה בדרכי המיוחדת, והיא אמרה לי מהיכן להיכנס. היה לנו אחלה דייט. דיברנו על הכל, ממצב החתולים בדרום אפריקה ועד מה לעשות עם הבולדוג של השכנים, שמאיים על קהילתנו בנשק יום הדין. היתה לנו כימיה מטורפת. בדרך כלל אני מדבר באילוץ, רק כי אני חייב איכשהו להגיע לעניין מבלי שהיא תחשוד. אך הפעם, היה לי כיף. נראה לי שהתאהבתי! היא מביטה בי בעיניה הכחולות, אני טובע בהן. לא רק בהן! לא שמתי לב ונפלתי אל הבריכה! היא מושכת אותי לפני שאני מאבד את ההכרה. אנו מלקקים אחד את השני. זה הערב הכי נפלא בחיים שלי!

יום לאחר מכן אני מחפש אותה, ומוצא שם את הבעלים שלה מביט בי בזעם, ומיצי לידו. מסתבר שהיא ראתה אותי ורצה ליילל לו. הוא הזמין את האנשים שלוקחים חיות מהרחוב, ואלו זרקו אותי לתוך כלוב. ראיתי שם את חברי הטוב שנתן לי את המספר שלה. גם אותו תפסו. לואיזה מביטה בי עצובה, כשהרכב עוזב את המקום. מיצי עוד תשלם על זה! בגדול.

כשברחתי משם אמרתי לחברי הטוב שיתן למיצי כתובת של חתול הגון ואיכותי, בכדי לגרום לי לקנא. אולי היא תתפתה. כך הלכה הגברת, שמחה וטובת לב, היישר אל גונזו, הבולדוג שנשך אותה כהוגן בכל חלקי גופה. מגיע לה. צחקתי כל הדרך אל לואיזה. שכנעתי אותה לברוח מהבית. יצאנו לארוחת ערב ליד פח המיחזור החדש. היה לנו כיף. לא צריך בריכה, לא צריך אוכל יקר. העיקר זה אני והיא, שנינו, צועדים אל השקיעה זנב בזנב. בני אדם מביטים בנו בקנאה. גמרתי עם הסטוצים, אני מוכן להתמסד. לואיזה מביטה בי ומסכימה מיד.

נישאנו בטקס רב משתתפים. מאות חתולים, עכברים, ועוד חיות, הגיעו לכבד אותי בנוכחותם. החתול שמיל הביא ארבעי בקבוקי חלב של תנובה. השקיע. טום וג'רי תרמו 200 דינר. מיצי הביאה את גונזו. גונזו? ברחתי. הוא הרס לי את החליפה. ניהלנו מאבק עיקש בסופו סיימתי עם שתי רגליים שבורות וזנב עקום. גונזו סיים עם מיצי על הדשא. מסתבר שם השלימו. הזויים.

המלכה שלי הגיעה לבית החתולים איכסילוב לבקר אותי. יש לה שבע נשמות טהורות, אני אומר לכם.
הלכנו לסטנדאפ של הפנתר הורוד, חבר קרוב, והוא צחק על החיוך שלי כל הערב.
אשמתי שיש לי חיוך מצחיק? גם רופא השיניים שלי אמר שאסור לי להשתיל שיניים קדמיות. זה יהרוס את הכל!
כשאחלים ארקוד עם לואיזה עד אור הבוקר, עד ציוצי הציפורים שננסה לטרוף.

הכי חשוב שמיצי עזבה אותי. היא הוציאה לי את כל המיצים!

בחולצת פסים דקה


"קדימה, הכניסו אותו לחדר", צעקו האחראים במוסד הארור ההוא, ואני, השתדלתי שלא למרר בבכי מר. "מר סנופקין, ארוחת הבוקר תוגש בשעה שמונה. לילה טוב", אמר לי מר מרדכי מרגלית, מרפא במרכז לחולי נפש. טיפוס די ממורמר, הייתי אומר.

אושפזתי שם הערב לאחר שנתפסתי שותה שוקו מקולקל של חברת טרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אמרו אנשים שם, אך אני לא ראיתי לא קש ולא גמל. שתיתי מכוס שעליה מצוירת פרה! האנשים טענו שהטירוף הוא לשתות משהו של טרה, ולא העניין שהוא מקולקל. הזויים. ניסיתי להיאבק בהם, אך הם היו חזקים ממני לאין שיעור, והצטערתי שהברזתי בצעירותי משיעורי קרב המגע בבית ספרנו שלימד שרירן ידוע ובמקומם הלכתי לשיעורי קרב מגע עם דוגמנית פחות ידועה, אך שווה אש מגיל שש, או חמש. לא זוכר כרגע את גילה המדויק.

הם טוענים שעקבו אחריי זמן רב. הגיע אליהם מידע שבנדודיי הרבים דיברתי אל עצמי, אל העצים ואל החיות, ואלו מיהרו לגשת למשטרה ולהתלונן על איש ירוק ומשוגע המטריד את מנוחתם. מלשינים. הם עוד יבואו על שכרם! כמו כן, נטען בדו"ח של המרכז לחולי נפש כי כתבתי אלפי סיפורים בדבר רומן מטורף אשר היה לי עם נערה אשקלונית בשם אליסיה-עליזה, אשר אמה הביולוגית מכשפה. הם פשוט לא הבינו כיצד שאפה עולמית תביט לכיוון של מכוער-ישבן שכמותי. קנאים. הם עוד יבואו על שכרם! כולם יבואו על שכרם! רק אני לא. מונעים ממני לעבוד ולהרוויח את לחמי ביושר. גם את לאפתי, פיתתי ואף מצתי (בפסח) מונעים ממני. בושה גדולה!

בכל מקרה, סגרו אותי בתא בודד. דיברתי אל הקירות, והם לא השיבו מאום. הסתובבתי מצד לצד במיטה הקרה, מחפש תשובה ולא מוצא, מנסה להבין איך הגעתי ממעמד של ידוען מטורף למשוגע הלבוש כתונת פסים שחורה-לבנה, המדמה נישואים בין גזעיים במדינות מתוקנות שאינן כוללות בתוכן את העמק בו גדלתי. מעניין, לא הכרתי אדם שחור מימיי. גזענים שכמותנו. סרח איננו נחשב, מכיוון שהוא נוכל. בכל מקרה, הבטתי במראה, אשר גרמה לי להיראות שמן מכפי שהייתי באמת. שנאתי אותה כפי ששנאתי את המראה ביום בו אשפזו אותי במוסד למשוגעים. שנאה עזה.

ביום שלמחרת לקחו אותי לחדר האוכל בו התפנקתי בביצה קשה עם כוס חלב. מיותר לציין שהאסלה בה ביקרתי מאוחר יותר מעולם לא בכתה כפי שייללה באותו היום. הקפידו לשים עליי עין פן אתקוף מאושפזים אחרים, אך אינני נוהג לתקוף מאושפזים אלא מאושפזות בלבד. בעבר, בהיותי מבקר באחד מבתי החולים אחרי שטלפנתי אליהם לברר את כתובתם (שמעתי את שמו מפי חיים יבין כשהקריא את מספרי החירום), צדה את עיניי נערה יפה כבת טיפש עשרה לערך, אשר שכבה בחושניות על המיטה בחדרה כשמחובר לה, בחושניות, צינור המספק לה אוויר. היה זה מראה חושני ביותר. כשפקחה את עיניה הסברתי לה מי אני, היא הסבירה לי מי היא, ואני הסברתי לה מי הוא סנופקין הקטן. היה אחלה הסברים, מפורטים ומנומקים היטב. מה שנקרא, תשובה מלאה.

הימים במוסד הפכו ארוכים יותר ויותר. הכרתי משוגעים רבים, שונים ומשונים. אחד מהם האשים אותי באשפוזו שם. "אנשים לא מאמינים לי שהמומינים אינם קיימים באמת", אמר לי כשדמעות בעיניו וכוס עם כדורים בידיו. "אמרתי להם שאתה חלמת הכל, אך איש לא מאמין לי ולכן אשפזו אותי כאן!", זעק כשדמעות בעיניו וכדורים בין שפתיו. "אתה...הרסת את חיי סנופקין. אתה תשלם...", אמר והתעלף כשדמעות בעיניו וכדורים לבנים וחמודים בתוך קיבתו, מתעכלים להנאתם יחד עם מים, סלט ירקות קצוץ עבה עבה, וקש מפלסטיק. בכל זאת, משוגע. רציתי לספר לו את האמת. לא חלמתי דבר, המומינים אכן קיימים, ועמיר פרץ אכן היה שר הביטחון של מדינת ישראל. מעט הזוי, אך כל זה קרה!

באחד הימים אמרו לי שמישהו בא לבקרני. "היי סנופי", אמרה לי אהובתי הנצחית, אם ילדיי, הסבתא של נכדיי, וגרושתי הטרייה כשהיא לובשת רק תחתוני תחרה על איברה המוצנע. מובן שזה לא היה נכון, ואני הפשטתי אותה במבטי. היא לבשה חולצה לבנה וג'ינס צמוד אשר הבליט את ישבנה החטוב והחמיא לה מאוד. "היי קושקושית", השבתי לה בפקאציות אופנתית. היא אמרה שהגיעה לשחרר אותי, שהיא יודעת שאינני משוגע, ולמרות שהתגרשנו מסיבות כאלו ואחרות היא עדיין אוהבת אותי ושרופה על טוסיקי הלוהט. טוסיקי להט עוד יותר למשמע דברים אלו. אליסיה שלפה דו"ח רפואי שקבע כי למרות שקשה להאמין, אני שפוי, והוציאה אותי אל העולם החופשי. העפתי מעליי את חולצת הזברה וחשפתי גוף שרירי וחסון אל מול העולם ההמום, שנשאר בהלם ובשוק.

בלי חולצת פסים דקה, עם כובע משונה, אלו השפתיים של אליסיה שנותנות לי נשיקה בפה. וגם סטירה על כך שהעזתי להביט הצידה לכיוון מאושפזת טרייה שהגיעה למוסד. יש דברים שלא משתנים.

חד משמעי


"הוא עם רגל אחת בקבר", אמרה ברוריה לציפורה. הבטתי בו, אמנם איש זקן מאוד אך רגליו עדיין על האדמה. לא ראיתי שום קבר באיזור. אני נשבע. הבטתי בשתיהן במבט תמוה, עד שהתרגזו עליי ואמרו לי ללכת לחפש את החברים שלי. יצאתי החוצה, וחיפשתי את משה, דורון ועמי. לא מצאתי איש, השעה היתה מאוחרת מדי, מסתבר. ברוריה תשלם על כך.

שלום לכם, שמי הוא חיים ואני סובל מבעיה קטנה, כך אמרו לי רופאיי. אני מבין רק את מה שאומרים לי, במשמעות אחת בלבד, המופשטת. לא הבנתם? אסביר בקצרה בעזרת דוגמה. בתיכון רציתי כל כך בחורה בשם מיכל. במשך כשנתיים הייתי מאוהב בה קשות אך לא העזתי לומר מילה. ביום בהיר אחד, אזרתי אומץ, הלכתי אליה ואמרתי לה הכל. היא מצידה, הראתה שהיא סנובית ואמרה לי ללכת ולחפש מי ינענע אותי. חשבתי לתומי שזוהי דרך בה אוכל להשיג אותה. חודשים חיפשתי מי ינענע אותי, בלא הצלחה, עד אשר נאמר לי שזהו ביטוי נודע שפירושו- אני לא רוצה אותך אדון חיים. נעצבתי, הן בשל סירובה של מיכלי והן בשל הבעיה שהתגלתה אצלי.

ובכן, בעיה זו גורמת לי לצרות רבות עם המין הנשי. יצאתי עם בחורה אשר נהגה לומר לי כל הזמן עד כמה אני מוצא חן בעיניה. השבתי לה תמיד שאני ממש לא מוצא כלום בעיניים שלה מלבד אישונים. כאשר סיימה להסביר לי למה התכוונה, רצתה שנלך לסרט חדש בקולנוע. במהלך הסרט, הניחה את ראשה עליי ואמרה לי שאני הוא כל עולמה, המלאך שלה, כתף לרגעים קשים, ועוד מילים משונות. רצתי מיד אל השירותים להביט במראה. כל שראיתי הוא קופיף מוזר ושעיר. לא כתף על הראש, לא מצאתי כנפיים, ובוודאי שראשי לא נראה כמו גלובוס. המראה הביטה בי ופרצה בצחוק. כינתה אותי אידיוט גמור. כאשר חזרתי אל הבחורה וסיפרתי לה הכל, אמרה שעליה לזרוק אותי. חששתי לחיי. מהיכן תזרוק אותי? האם מדירתי אשר בקומה השביעית? הבחורה הלכה לבלי שוב. רק לצרות אני גורם.

בפעם אחרת, בעבודה, ביקשתי מהמזכירה שלי כוס קפה עם שתי כפיות סוכר. לאחר שהכינה מה שרציתי, שאלה אותי האם אאפשר לה לצאת לסוף שבוע עם החבר הצמוד שלה. אמרתי לה שאחשוב על כך, ושאלתי מדוע הוא כה צמוד אליה. אנשים אשר לא נותנים מרחב, שנואים בעיניי. בכל מקרה, הם יצאו אל החופשה ואני נותרתי לעבוד עד מאוחר בלילה. חברי לעבודה אמר לי שאני זקוק למנוחה, ושאפסיק לקרוע את התחת. לקחתי אלת בייסבול והתחלתי לחבוט בו בחוזקה. "אני אוהב נשים! אתה לא תקרא לי הומו! הבנת?". פוטרתי מיד. לו רק ידעתי שלקרוע את התחת פירושו לעבוד קשה מדי...

ברוריה וציפורה הגיעו לבקר אותי. "אתה נראה חיוור מאז שאיבדת את עבודתך. אתה חייב עבודה חדשה, ובעיקר- בחורה". שתי הזקנות הללו החלו לחפש לי בת זוג חדשה. אחרי אין ספור דייטים כושלים, נדמה היה לי שמצאתי בזכותן את האחת. שמה היה נועה. דיברנו זמן רב, או כמו שהיא כינתה זאת- שעות על גבי שעות. כיצד שעות יכולות לעלות על שעות אחרות? הזוי. בכל אופן, שוחחנו על שלל נושאים, ממצב הפינגווינים באלסקה ועד לבחירות הקרובות באתיופיה. מרוב שנהנתה אמרה שאיבדה את הזמן וכבר מאוחר. "כיצד את יודעת שמאוחר אם איבדת את הזמן?", השבתי לה בטיפשות אופיינית. היא צחקה ואמרה כי אני חמוד. הרגשתי ממש טוב הפעם.

נרשמתי לקורס הבנת הנשמע, על מנת שאוכל להבין כל ביטוי בשפה העברית מבלי להתבלבל בו. נועה תמכה בי לכל אורך הדרך, לדבריה. אני טוען כי היא פשוט תמכה בי תמיד. על איזו דרך היא דיברה, אלוהים יודע. לצערי דבר אחד העיב על הכל. ביום מן הימים, כאשר דיברתי עם אמא על הקורס החדש אשר עשוי להועיל לי, אמרה לי לשבור רגל. לקחתי גרזן והחלתי להכות ברגלי בחוזקה עד שנשברה. לא שאלתי שאלות מיותרות. אושפזתי עם שברים רבים ברגל. נועה אמרה שהיא רק מקווה שאיש לא יאחל לי לשתות לבה. אני עלול לאבד את יכולת הדיבור לחלוטין. אם כבר משהו טוב אצלי, זה הדיבור. בלהבין, אני די חלש.

לעתים אני חושב שהעולם הוא הדפוק, ולא אני.
הרי למה צריך כל כך הרבה משמעויות? צריכים אחת בלבד!
כאשר התלוצצתי עם רופאיי על הבעיה שלי, טענו שזהו הקש ששבר את גב הגמל.
האם הוא עד כדי כך חלש? מוזר, ב'הידעת' של בזוקה לא נכתבה על כך מילה.