"קדימה, הכניסו אותו לחדר", צעקו האחראים במוסד הארור ההוא, ואני, השתדלתי שלא למרר בבכי מר. "מר סנופקין, ארוחת הבוקר תוגש בשעה שמונה. לילה טוב", אמר לי מר מרדכי מרגלית, מרפא במרכז לחולי נפש. טיפוס די ממורמר, הייתי אומר.
אושפזתי שם הערב לאחר שנתפסתי שותה שוקו מקולקל של חברת טרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אמרו אנשים שם, אך אני לא ראיתי לא קש ולא גמל. שתיתי מכוס שעליה מצוירת פרה! האנשים טענו שהטירוף הוא לשתות משהו של טרה, ולא העניין שהוא מקולקל. הזויים. ניסיתי להיאבק בהם, אך הם היו חזקים ממני לאין שיעור, והצטערתי שהברזתי בצעירותי משיעורי קרב המגע בבית ספרנו שלימד שרירן ידוע ובמקומם הלכתי לשיעורי קרב מגע עם דוגמנית פחות ידועה, אך שווה אש מגיל שש, או חמש. לא זוכר כרגע את גילה המדויק.
הם טוענים שעקבו אחריי זמן רב. הגיע אליהם מידע שבנדודיי הרבים דיברתי אל עצמי, אל העצים ואל החיות, ואלו מיהרו לגשת למשטרה ולהתלונן על איש ירוק ומשוגע המטריד את מנוחתם. מלשינים. הם עוד יבואו על שכרם! כמו כן, נטען בדו"ח של המרכז לחולי נפש כי כתבתי אלפי סיפורים בדבר רומן מטורף אשר היה לי עם נערה אשקלונית בשם אליסיה-עליזה, אשר אמה הביולוגית מכשפה. הם פשוט לא הבינו כיצד שאפה עולמית תביט לכיוון של מכוער-ישבן שכמותי. קנאים. הם עוד יבואו על שכרם! כולם יבואו על שכרם! רק אני לא. מונעים ממני לעבוד ולהרוויח את לחמי ביושר. גם את לאפתי, פיתתי ואף מצתי (בפסח) מונעים ממני. בושה גדולה!
בכל מקרה, סגרו אותי בתא בודד. דיברתי אל הקירות, והם לא השיבו מאום. הסתובבתי מצד לצד במיטה הקרה, מחפש תשובה ולא מוצא, מנסה להבין איך הגעתי ממעמד של ידוען מטורף למשוגע הלבוש כתונת פסים שחורה-לבנה, המדמה נישואים בין גזעיים במדינות מתוקנות שאינן כוללות בתוכן את העמק בו גדלתי. מעניין, לא הכרתי אדם שחור מימיי. גזענים שכמותנו. סרח איננו נחשב, מכיוון שהוא נוכל. בכל מקרה, הבטתי במראה, אשר גרמה לי להיראות שמן מכפי שהייתי באמת. שנאתי אותה כפי ששנאתי את המראה ביום בו אשפזו אותי במוסד למשוגעים. שנאה עזה.
ביום שלמחרת לקחו אותי לחדר האוכל בו התפנקתי בביצה קשה עם כוס חלב. מיותר לציין שהאסלה בה ביקרתי מאוחר יותר מעולם לא בכתה כפי שייללה באותו היום. הקפידו לשים עליי עין פן אתקוף מאושפזים אחרים, אך אינני נוהג לתקוף מאושפזים אלא מאושפזות בלבד. בעבר, בהיותי מבקר באחד מבתי החולים אחרי שטלפנתי אליהם לברר את כתובתם (שמעתי את שמו מפי חיים יבין כשהקריא את מספרי החירום), צדה את עיניי נערה יפה כבת טיפש עשרה לערך, אשר שכבה בחושניות על המיטה בחדרה כשמחובר לה, בחושניות, צינור המספק לה אוויר. היה זה מראה חושני ביותר. כשפקחה את עיניה הסברתי לה מי אני, היא הסבירה לי מי היא, ואני הסברתי לה מי הוא סנופקין הקטן. היה אחלה הסברים, מפורטים ומנומקים היטב. מה שנקרא, תשובה מלאה.
הימים במוסד הפכו ארוכים יותר ויותר. הכרתי משוגעים רבים, שונים ומשונים. אחד מהם האשים אותי באשפוזו שם. "אנשים לא מאמינים לי שהמומינים אינם קיימים באמת", אמר לי כשדמעות בעיניו וכוס עם כדורים בידיו. "אמרתי להם שאתה חלמת הכל, אך איש לא מאמין לי ולכן אשפזו אותי כאן!", זעק כשדמעות בעיניו וכדורים בין שפתיו. "אתה...הרסת את חיי סנופקין. אתה תשלם...", אמר והתעלף כשדמעות בעיניו וכדורים לבנים וחמודים בתוך קיבתו, מתעכלים להנאתם יחד עם מים, סלט ירקות קצוץ עבה עבה, וקש מפלסטיק. בכל זאת, משוגע. רציתי לספר לו את האמת. לא חלמתי דבר, המומינים אכן קיימים, ועמיר פרץ אכן היה שר הביטחון של מדינת ישראל. מעט הזוי, אך כל זה קרה!
באחד הימים אמרו לי שמישהו בא לבקרני. "היי סנופי", אמרה לי אהובתי הנצחית, אם ילדיי, הסבתא של נכדיי, וגרושתי הטרייה כשהיא לובשת רק תחתוני תחרה על איברה המוצנע. מובן שזה לא היה נכון, ואני הפשטתי אותה במבטי. היא לבשה חולצה לבנה וג'ינס צמוד אשר הבליט את ישבנה החטוב והחמיא לה מאוד. "היי קושקושית", השבתי לה בפקאציות אופנתית. היא אמרה שהגיעה לשחרר אותי, שהיא יודעת שאינני משוגע, ולמרות שהתגרשנו מסיבות כאלו ואחרות היא עדיין אוהבת אותי ושרופה על טוסיקי הלוהט. טוסיקי להט עוד יותר למשמע דברים אלו. אליסיה שלפה דו"ח רפואי שקבע כי למרות שקשה להאמין, אני שפוי, והוציאה אותי אל העולם החופשי. העפתי מעליי את חולצת הזברה וחשפתי גוף שרירי וחסון אל מול העולם ההמום, שנשאר בהלם ובשוק.
בלי חולצת פסים דקה, עם כובע משונה, אלו השפתיים של אליסיה שנותנות לי נשיקה בפה. וגם סטירה על כך שהעזתי להביט הצידה לכיוון מאושפזת טרייה שהגיעה למוסד. יש דברים שלא משתנים.
אושפזתי שם הערב לאחר שנתפסתי שותה שוקו מקולקל של חברת טרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אמרו אנשים שם, אך אני לא ראיתי לא קש ולא גמל. שתיתי מכוס שעליה מצוירת פרה! האנשים טענו שהטירוף הוא לשתות משהו של טרה, ולא העניין שהוא מקולקל. הזויים. ניסיתי להיאבק בהם, אך הם היו חזקים ממני לאין שיעור, והצטערתי שהברזתי בצעירותי משיעורי קרב המגע בבית ספרנו שלימד שרירן ידוע ובמקומם הלכתי לשיעורי קרב מגע עם דוגמנית פחות ידועה, אך שווה אש מגיל שש, או חמש. לא זוכר כרגע את גילה המדויק.
הם טוענים שעקבו אחריי זמן רב. הגיע אליהם מידע שבנדודיי הרבים דיברתי אל עצמי, אל העצים ואל החיות, ואלו מיהרו לגשת למשטרה ולהתלונן על איש ירוק ומשוגע המטריד את מנוחתם. מלשינים. הם עוד יבואו על שכרם! כמו כן, נטען בדו"ח של המרכז לחולי נפש כי כתבתי אלפי סיפורים בדבר רומן מטורף אשר היה לי עם נערה אשקלונית בשם אליסיה-עליזה, אשר אמה הביולוגית מכשפה. הם פשוט לא הבינו כיצד שאפה עולמית תביט לכיוון של מכוער-ישבן שכמותי. קנאים. הם עוד יבואו על שכרם! כולם יבואו על שכרם! רק אני לא. מונעים ממני לעבוד ולהרוויח את לחמי ביושר. גם את לאפתי, פיתתי ואף מצתי (בפסח) מונעים ממני. בושה גדולה!
בכל מקרה, סגרו אותי בתא בודד. דיברתי אל הקירות, והם לא השיבו מאום. הסתובבתי מצד לצד במיטה הקרה, מחפש תשובה ולא מוצא, מנסה להבין איך הגעתי ממעמד של ידוען מטורף למשוגע הלבוש כתונת פסים שחורה-לבנה, המדמה נישואים בין גזעיים במדינות מתוקנות שאינן כוללות בתוכן את העמק בו גדלתי. מעניין, לא הכרתי אדם שחור מימיי. גזענים שכמותנו. סרח איננו נחשב, מכיוון שהוא נוכל. בכל מקרה, הבטתי במראה, אשר גרמה לי להיראות שמן מכפי שהייתי באמת. שנאתי אותה כפי ששנאתי את המראה ביום בו אשפזו אותי במוסד למשוגעים. שנאה עזה.
ביום שלמחרת לקחו אותי לחדר האוכל בו התפנקתי בביצה קשה עם כוס חלב. מיותר לציין שהאסלה בה ביקרתי מאוחר יותר מעולם לא בכתה כפי שייללה באותו היום. הקפידו לשים עליי עין פן אתקוף מאושפזים אחרים, אך אינני נוהג לתקוף מאושפזים אלא מאושפזות בלבד. בעבר, בהיותי מבקר באחד מבתי החולים אחרי שטלפנתי אליהם לברר את כתובתם (שמעתי את שמו מפי חיים יבין כשהקריא את מספרי החירום), צדה את עיניי נערה יפה כבת טיפש עשרה לערך, אשר שכבה בחושניות על המיטה בחדרה כשמחובר לה, בחושניות, צינור המספק לה אוויר. היה זה מראה חושני ביותר. כשפקחה את עיניה הסברתי לה מי אני, היא הסבירה לי מי היא, ואני הסברתי לה מי הוא סנופקין הקטן. היה אחלה הסברים, מפורטים ומנומקים היטב. מה שנקרא, תשובה מלאה.
הימים במוסד הפכו ארוכים יותר ויותר. הכרתי משוגעים רבים, שונים ומשונים. אחד מהם האשים אותי באשפוזו שם. "אנשים לא מאמינים לי שהמומינים אינם קיימים באמת", אמר לי כשדמעות בעיניו וכוס עם כדורים בידיו. "אמרתי להם שאתה חלמת הכל, אך איש לא מאמין לי ולכן אשפזו אותי כאן!", זעק כשדמעות בעיניו וכדורים בין שפתיו. "אתה...הרסת את חיי סנופקין. אתה תשלם...", אמר והתעלף כשדמעות בעיניו וכדורים לבנים וחמודים בתוך קיבתו, מתעכלים להנאתם יחד עם מים, סלט ירקות קצוץ עבה עבה, וקש מפלסטיק. בכל זאת, משוגע. רציתי לספר לו את האמת. לא חלמתי דבר, המומינים אכן קיימים, ועמיר פרץ אכן היה שר הביטחון של מדינת ישראל. מעט הזוי, אך כל זה קרה!
באחד הימים אמרו לי שמישהו בא לבקרני. "היי סנופי", אמרה לי אהובתי הנצחית, אם ילדיי, הסבתא של נכדיי, וגרושתי הטרייה כשהיא לובשת רק תחתוני תחרה על איברה המוצנע. מובן שזה לא היה נכון, ואני הפשטתי אותה במבטי. היא לבשה חולצה לבנה וג'ינס צמוד אשר הבליט את ישבנה החטוב והחמיא לה מאוד. "היי קושקושית", השבתי לה בפקאציות אופנתית. היא אמרה שהגיעה לשחרר אותי, שהיא יודעת שאינני משוגע, ולמרות שהתגרשנו מסיבות כאלו ואחרות היא עדיין אוהבת אותי ושרופה על טוסיקי הלוהט. טוסיקי להט עוד יותר למשמע דברים אלו. אליסיה שלפה דו"ח רפואי שקבע כי למרות שקשה להאמין, אני שפוי, והוציאה אותי אל העולם החופשי. העפתי מעליי את חולצת הזברה וחשפתי גוף שרירי וחסון אל מול העולם ההמום, שנשאר בהלם ובשוק.
בלי חולצת פסים דקה, עם כובע משונה, אלו השפתיים של אליסיה שנותנות לי נשיקה בפה. וגם סטירה על כך שהעזתי להביט הצידה לכיוון מאושפזת טרייה שהגיעה למוסד. יש דברים שלא משתנים.
רשומות
אתה מוכר לי אתה.
השבמחקאהבתי כמו את השאר שקראתי. :)
השבמחק