יש לי חברה והיא מהממת. אני אוהב אותה בלב, באמת. אני אוהב אותה כל כך עד שאני רוצה אותה תמיד איתי, שלא תלך לעולם. לכן כלאתי אותה בבית, בחדר שלנו. אני פשוט לא רוצה שהיא תצא החוצה. למה לה? מה יש בעולם האכזרי הזה שאני לא יכול להעניק לה? נוף? קניתי לה תמונה חדשה. אוויר? יש מזגן איכותי. שמש? טוב, לזה אין לי פתרון. שתוציא את הראש מהחלון! היא תבכה קצת ותבין שאין כמוני בכל היקום, ושהיא לא צריכה דבר מלבדי.הכל החל כשהכרנו. התחלתי איתה בבית האבות כאשר ביקרתי את השכן הותיק שלי. היא הגישה להם אוכל בחיוך, וכשנפגשו עינינו לא יכלנו להסירן אחד מהשני. שניה לאחר מכן כבר אכלתי את הלב, כשראיתיה משוחחת עם אחד הקשישים. כיצד היא מעזה לשחק איתי משחקים כבר בדקה הראשונה שלנו יחד באותו החדר? חשבתי לעצמי שאלו הן הבנות של היום. חסרות כבוד ומוסר. כבר אז ניסתה לגרום לי לקנא, ואני חייב להודות שהיא כשלה במזימתה השטנית. לקחתי אותה לצד וצעקתי עליה שתפסיק לפגוע בכבודי מול אנשים! היא, מצידה, קראה למאבטחים שהוציאו אותי. רתחתי מזעם, אך כל מה שחשבתי עליו זה שהיא עובדת במקום עם אנשי אבטחה שרירנים. מדאיג.
יום לאחר מכן חיכיתי לה שתסיים לעבוד, והתנצלתי על התנהגותי הלא מחפירה. לא באמת התכוונתי לכל מילה, אבל זו הייתה הדרך היחידה להגיע אל לבה ולשבות אותה בקסמיי, או יותר נכון, בכשפיי. אמרתי לה שאני מבקש את סליחתה וכן את מספר הטלפון שלה. התוודיתי בפניה כי אני מעוניין להכיר אותה לעומק, וכן כי אבי בגד באמי מול עיניי כשהייתי פעוט ולא הבנתי דבר. נוכל. ניכר עליה שהיא התרגשה מדבריי הכנים והשקריים, והיא הסכימה לפגוש אותי בדאנס-בר בשעות הערב. אמרתי לה להתראות, וכשהתחבקנו מעט שתלתי לה בתיק מצלמה נסתרת זעירה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מי היא. חייבים להיות בטוחים.
יצאנו לרקוד, ולי היא לחשה באוזן סוד, שכבר לא בא לה לעמוד. ואולי גם לעבוד. הבטחתי לה שאקנה לה כורסה חדשה לדירה, ושלא תצטרך לעבוד יותר בחיים. היא חייכה ואמרה שצחקה, ורק זרמה עם הדורבנים. אני הייתי רציני לחלוטין. כיצד אוכל לחיות שניה אחת בעולם בו אני יודע כי חברתי היפה מדברת עם אנשים אחרים- קשישים, נהגי מוניות, ואף כלבים משוטטים. לבי לא יעמוד בזה. כשהחזרתי אותה לביתה, תכננתי שביום למחרת אדאג שיפטרו אותה מהעבודה האהובה עליה והשנואה עליי. רק אהבה תנצח.
בבוקר הגעתי לבית האבות מחופש לקשיש ישיש הבא לבקר את חברו הטוב. ישבתי בחדר האוכל וחיבלתי במגשים. סוכר במקום מלח, פלפל במקום מלח, ואף מלח גס, במקום, כמה מפתיע- מלח. כל אלו היו השינויים אשר דאגתי להם בארוחותיהם של הקשישים הנוכלים. כל אחד מהם ודאי מפנטז על חברתי. ברגע שיאכלו כולם ייצאו נשכרים. אני אקבל את חברתי לעצמי, היא תקבל אותי לתמיד, והקשישים ישלמו על שאיפותיהם השטניות. מובן שהצלחתי במשימה. הם זעקו, היא נלחצה, ההנהלה פיטרה, ואני שתיתי לשוכרה. כשבאה אליי בוכיה, חיבקתי אותה והבטחתי לה שאני כאן והכל יסתדר.
הקש ששבר את גב הגמל ואף את לבי הקט הייתה העובדה שצלצל אליה גבר זר. למעשה, הוא היה זר לי, אך לא לה ומדובר באדם אותו אני שונא שנאת נפש. ידיד. לא יכלתי הייתי מכחיד מן העולם את כל ידידיה, חובבי הנשים ואף חובבי הגברים. איני יכול לשאת את העובדה שהיא משוחחת עם מישהו מלבדי. מדוע שתעשה זאת? האם איני איש שיחה מספיק טוב? מה יש הם שאין בי? תהיות רבות שאין להן פתרון. או שבעצם, יש. 'מחק איש קשר', אחד אחרי השני, עד שלא נותרו שם שמות של זכרים. אפילו 'אבא' נמחק. בעולמנו ההזוי, לכו תדעו מה הולך שם. גם שמות גבוליים כמו מורן, שחר, ודנה אינטרנשיונל נעלמו כליל ממכשירה הסלולרי. אפילו הוא עצמו הרגיז אותי בהיותו זכר, אז השלכתי אותו מן החלון.
כלאתי אותה, אך יחסית לכלואים היא מקבלת תנאים טובים. אמנם אין ביקורים, אך יש אוכל טוב. אין שיחות עם חברות, אך יש סרטים שוביניסטים רבים בוידיאו. ומעל הכל, הכי חשוב- יש אותי. חבר כה אוהב, כה מתחשב, פשוט מושלם. "תכניסי את הראש פנימה מיד לפני שתחטפי סטירה! את יודעת שזה מרגיז אותי שהנהג של משאית הזבל נועץ בך מבטים".הכניסה. צייתנית. אני אוהב אותה בלב.***קרדיט למורן על הרעיון!
רשומות
אהבתי נורא, עצוב שיש באמת מקרים כאלו בעולם.
השבמחק